לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי להבין את כל מה שקרה. רגע אחד, הייתי מאורס לפיאונה, וברגע הבא הייתי מאורס לאמילי. האמת, הייתי זועם כי התחלתי לחבב את פיאונה. התחלתי להתרגל אליה. זה לא שהייתי מאוהב בה בטירוף כי הייתי מודע מגיל צעיר שאני עתיד להתחתן בנישואים מסודרים. פשוט לא רציתי לחוות מחדש את כל החוויה של להכיר את אשתי לעתיד שוב, במיוחד עם אמילי כי ידעתי כמה נוראית היא. שנאתי גם איך המשפחה שלי התייחסה אליי כמו אל בובה. הם ציפו ממני להיות רובוט שימלא את משאלותיהם בלי שאלות או התנגדויות. תיעבתי איך דוחפים לי את אמילי לחיים. פיאונה סיפרה לי כמה אמילי נוראית ולא רציתי שהבחורה הזאת תהיה אשתי לעתיד. אלוהים יודע מה היא תכננה לי. אפילו לא הצלחתי לתפוס איך היא הצליחה לסובב את ההורים שלי על האצבע שלה ככה. לא האמנתי איך אבא שלי הציע לארח אותה עד החתונה. לפיאונה מעולם לא הרשו לה להישאר ללון אפילו בחדר נפרד. הדרך שבה אבא שלי קפץ להגנתה הייתה מדהימה. זה היה כאילו היא תרגלה איזשהו כישוף שחור עליו. כשקמתי לידה במיטה, הייתי בהלם כי פשוט לא זכרתי שהלכתי לישון איתה. לעזאזל, אפילו לא זכרתי שהשתכרתי כי לא אהבתי להשתכר באירועים חברתיים ומסיבת יום ההולדת שלי הייתה אחד מהאירועים האלה. האם זה יכול להיות אחד מהתרגילים של אמילי? פיאונה סיפרה לי שאמילי תמיד קינאה בה ופעם אחת היא גנבה לה את החבר. לא ידעתי כמה עמוקה הרוע שלה ובכנות, פחדתי לגלות. לאורך כל האירועים של היום, לא ראיתי ממנה שום דבר רע, אבל אנשים רעים לא מסתובבים עם תג על החזה. "למה אתם לא כועסים?" לא יכולתי שלא לשאול את ההורים שלי כשסוף סוף הייתי לבד איתם. רציתי להבין את סוג הקבלה הזו. "תקשיב, ג'וליאן. מההתחלה, רציתי שתתחתן עם אמילי, אבל אבא שלה אמר שפיאונה תהיה התאמה טובה יותר. לא הבנתי אז למה הוא בחר בה על פני אמילי, אבל עם הזמן, הצלחתי לזהות את משחק הפייבוריטיזם שהוא שיחק. אני חושב שאתה חכם מספיק כדי לראות את זה בעצמך," אבא דיבר ברוגע. בכנות, הוא צדק. היה ברור שג'פרי העדיף את פיאונה, אבל חשבתי שזה מיוחס לרוע של אמילי. "ראיתי אותך מאושר עם פיאונה, אז לא אמרתי כלום. אפילו לא דיברתי איתך על כל העניין." "ואתם חשבתם שמה שקרה היום היה הזדמנות?" לא הצלחתי להבין את ההיגיון שלו. "לא הייתי קורא לזה הזדמנות." אז מה זה היה בשבילו אם זה לא היה הזדמנות לגרום לי להתחתן עם הבחורה שהוא רצה מההתחלה? "הייתי קורא לזה גורל. הזדמנות לתקן טעות שעמדה לקרות. גם לא הייתי רוצה שתתחתן עם אישה שהעזה לזלזל בך." "מה גורם לך לחשוב שאמילי לא תכננה את כל זה?" לא הבנתי את הדרך שבה הוא בטח בבחורה הזאת. איך היא הצליחה לנעוץ את הציפורניים שלה בראש של אבא שלי? "אותה סיבה שלא חשבתי שאולי אתה היית זה שתכנן את כל זה. בדיוק כמו שאני נותן לך את היתרון של הספק, אני גם נותן לה אותו. ונראה ששכחת שבדיקת הדם הוכיחה שגם היא סוממה." זה הספיק כדי לסתום לי את הפה. בין אם אהבתי להודות בזה ובין אם לא, הייתה לו נקודה שלא יכולתי להתווכח איתה. בלי שום ראיות, לא יכולתי להוכיח להם שאמילי עשתה את זה. "אתה תהיה נחמד ומנומס אליה. יש לי הרגשה שהיא הרבה יותר טובה מאחותה," אמא אומרת. היא גם בצד של אמילי. "בסדר," מלמלתי וקמתי. שנתיים. הייתי צריך להישאר נשוי לה רק שנתיים. יכולתי לגרום לזה לעבוד. הייתי הולך לקבור את עצמי בעבודה כדי להימנע ממנה. ההורים שלי לא ידעו כלום על המשחקים של אמילי, אבל פיאונה העמידה אותי בעניין לפני הרבה זמן כדי להיזהר ממנה. למרות זאת, נפלתי לאחת מהמלכודות שלה. אבא היה משוכנע שהיא מלאך ואם אבא שלי היה משוכנע במשהו, יהיה קשה מאוד לשנות את נקודת המבט שלו, אז פשוט חסכתי לעצמי את הטרחה. הייתי צריך לחשוף אותה בפני ההורים שלי. הייתי צריך להראות להם שהיא לא המלאך שהם חושבים שהיא. הייתי צריך לדבר איתה. רציתי שהיא תדע שרק בגלל שהיא הצליחה לעבוד על ההורים שלי, זה לא אומר שהיא הולכת לעבוד עליי. כשחזרתי לסלון, ראיתי שהיא עדיין במקום שלה, שקועה בעולם שלה. אם לא הייתי יודע כמה נוראית היא, הייתי חושב שהיא באמת חפה מפשע בכל זה. "מזל שאת כאן." העיניים שלה קפצו למעלה ופגשו את שלי. "יש לנו הרבה על מה לדבר." "בסדר," אמילי הנהנה. למרות שאמילי הייתה נחש, היא הייתה יפה מאוד עם השיער הבלונדיני והעיניים הירוקות שלה. "בואי אחריי," אמרתי, לוקח אותה לחצר האחורית. למרות שהבית היה גדול, הייתי צריך להיות זהיר. לא רציתי שההורים שלי ישמעו מה אני עומד להגיד לה. ישבתי על אחד הכיסאות והיא עשתה את אותו הדבר. "את לא הולכת לשאול אותי על מה אני רוצה לדבר איתך?" שאלתי אותה אחרי כמה רגעים של שתיקה. "אהיה טיפשה לשאול את השאלה הזו ואני מחכה שתדבר." היא משכה בכתפיה. "לצערי, אין לי שום הוכחות נגדך, אבל תני לי להבהיר דבר אחד, אמילי. לעולם לא אחבב אותך." הפתעה השתלטה על תווי הפנים שלה לשנייה לפני שהיא התאוששה במהירות. "לצערי, אין לי שום הוכחות שלא עשיתי את זה גם, אז נראה ששנינו תקועים. עם זאת, תן לי להבהיר דבר אחד, ג'וליאן. אם תפתח את היומן שלי, לא תמצא אותי מציירת את השם שלך עם לבבות סביבו." לא הייתי מודע לכך שאמילי חצופה. "יש כללים שאת חייבת לפעול לפיהם אם את רוצה שהשנתיים האלה יעברו בשלום." ניסיתי להישאר רגוע למרות החוצפה שלה עצבנה אותי. רציתי להפוך את הנישואים האלה לקשים עבורה. אולי, זה יגרום לה לברוח מכל העניין. "אני אשמח לשמוע אותם." היא הצליבה רגל אחת על השנייה. הביטחון העצמי שלה הדהים אותי. לא ידעתי אם זה הצגה או אם היא באמת בטוחה בעצמה. "אני מצפה לנאמנות," התחלתי, שומר את העיניים שלי נעוצות בפנים שלה. "נראה הגיוני, אבל זה הולך לשני הכיוונים, אז אני גם מצפה ממך להיות נאמן." היא משכה בכתפיה. "מה עוד?" "מאחורי דלתיים סגורות, אנחנו זרים. מול האנשים, אנחנו זוג מאוהב," אמרתי. הפנים שלה החזיקו באותו הביטוי. רציתי לראות אותה מופתעת או כועסת, אבל היא רק הנהנה. "אנחנו לא הולכים לישון באותה מיטה. לעזאזל, אנחנו אפילו לא הולכים לחלוק חדר," אמרתי לה. שוב, הפנים שלה נשארו ניטרליות. האם היא הייתה רובוט? "יותר מקום בשבילי." היא משכה בכתפיה. ממה הבחורה הזאת עשויה? האם יש לה לב מפלדה? היא לא יכלה לראות את כמות המחסומים שאני מציב בינינו? "את מבינה מה אני אומר כאן?" קמתי בזעם. רציתי שהיא תרוץ לאבא שלי ותתחנן בפניו שיוציא אותה מהנישואים האלה. "אני כן, אבל מה שאני לא מבינה זה המצב שאתה נמצא בו. ציפיתי שאני ארמוס ואזרוק התקף זעם בגלל שהנישואים שלנו בעצם לא יהיו אמיתיים?" היא שאלה ברוגע כשהיא קמה עם ידיים משולבות. העיניים שלה היו נעולות על שלי כאילו זה היה קרב מבטים בינינו. העיניים שלה היו מהממות. "תקשיב, ג'וליאן. בפעם האחרונה, אני אומרת את זה. לא סממתי אותך. לא רציתי להתחתן איתך ובטח שאני רוצה לצאת מהנישואים האלה כמוך. אז, בוא נעשה את השנתיים שאנחנו הולכים לבלות ביחד נסבלות כי בכנות, אני לא מצפה להן." עם זה, היא עזבה אותי עומד בחצר האחורית חסר מילים. לא ידעתי איך אני הולך לבלות שנתיים עם כל כך הרבה חוצפה.