כשראיתי את אמילי עוזבת את האחוזה, הסקרנות השתלטה עליי והחלטתי לעקוב אחריה. היה ברור שהיא לא הולכת לשום מקום מפואר בגלל מה שהיא לבשה. מיד אחרי שהיא נכנסה לטויוטה קורולה לבנה שכנראה הייתה אובר, עקבתי אחריה. בסוף היא הגיעה למכולת. לא ידעתי לאן אני מצפה שהיא תלך, אבל לא חשבתי. רק רציתי להכיר את הבחורה שאני עומד לקרוא לה בקרוב אשתי. רציתי לדעת על הבחורה הזדונית שאני עומד לבלות איתה שנתיים. לא הייתי דיסקרטי במיוחד כי היא הסתובבה יותר מפעם אחת, בניסיון לראות אם מישהו עוקב אחריה. הייתי צריך לעזוב כשהבנתי איפה היא נמצאת, אבל משהו גרם לי לרצות להמשיך לעקוב אחריה. קצת הרגשתי אשם על הדרך שגרמתי לה להיות פרנואידית. כנראה שההחלטה הזו לא הייתה הכי טובה כי פתאום עצר אותי שומר ביטחון. מישהו שם לב איך אני עוקב אחרי אמילי ובסוף דיווח עליי. "אני מכיר אותה! אני לא עוקב אחריה!" קראתי, בניסיון להגן על עצמי. "לא היית עוקב אחרי אישה כזו אם היית מכיר אותה!" אמר שומר הביטחון. הסתכלתי על אמילי וראיתי אותה מסתכלת עליי בהפתעה מוחלטת. שפתיה התעקלו לחיוך זדוני והייתה לי תחושה שהיא עומדת להכחיש שהיא מכירה אותי. ההורים שלי יהרגו אותי אם אעצר. בלעתי רוק כשראיתי אותה הולכת לעברנו. "גברת, האיש הזה עוקב אחריך. את מכירה אותו?" שאל אותה שומר הביטחון. "הוא עוקב אחריך כל כך הרבה זמן. את בסדר?" אמרה נערה שהייתה בערך בת עשרים כשניגשה לאמילי. היא כנראה זו שדיווחה עליי. "תודה רבה. אני בסדר," אמרה אמילי לנערה בחיוך על שפתיה. "לצערי, אני מכירה אותו, בכל זאת." הופתעתי כשאמילי אמרה את זה; למרות זאת, הקלה השתלטה עליי. "את מכירה?" שאל שומר הביטחון, וקיבל ממנה הנהון. רק אז הוא עזב את זרועי. "ארוסי הוא אידיוט. הוא פשוט אוהב לעשות לי תעלולים על ידי מעקב אחריי. אמרתי לו יותר מפעם אחת שבסוף הוא יסתבך, אבל הוא אף פעם לא האמין לי. אולי עכשיו הוא יאמין." נדהמתי מהסיפור שהיא הצליחה להמציא תוך דקות ספורות. עם זאת, הייתי אסיר תודה כי היא הצילה לי את התחת. עד כמה ששמחתי שלא אסתבך, לא אהבתי את הרעיון שאני עומד להיות חייב לה טובה. "אה, חשבתי שאת בסכנה. את יודעת שהעולם מלא בחולי נפש עכשיו," אמרה הנערה. "אני מצטערת." היא חייכה אליי חיוך מתנצל. "זה בסדר. אני צריך להודות לך על ששמרת על הבחורה שלי." ואז פניתי לשומר הביטחון, "אני חופשי ללכת עכשיו, נכון?" "כן, מצטער על אי ההבנה." בסוף הלכתי בשקט ליד אמילי. התביישתי ולא ידעתי איך אני הולך להסביר את עצמי לה. בכנות, לא היה מה להסביר. עקבתי אחריה. "אני בטוחה שמצאת את מקום הימצאותי די משעמם, הא?" היא חייכה בזדוניות, והסתכלה עליי. היא שמחה לאידי. שתקתי, לא ידעתי מה להגיד לה. "תגיד לי, ג'וליאן. לאן ציפית שאני אלך? לאיזה מקום מוזר הדמיון שלך חשב שאני אהיה בו? אני מתכוונת, אני יודעת שאתה לא בדיוק המעריץ הכי גדול שלי, אז הייתי רוצה לדעת לאן חשבת שמישהו נורא כמוני יהיה." "תראי, אני מצטער. לא חשבתי," נכנעתי. "ברור." היא משכה בכתפיה כשהיא דחפה את העגלה שלה. "אתה יכול לעזוב עכשיו, אגב. אתה יודע איפה אני עכשיו, נכון?" "אני יכול להסיע אותך הביתה. אין לי שום דבר אחר לעשות," הצעתי. "אני לא מתכננת לערוך פגישות סודיות אם זה מה שמדאיג אותך," היא אמרה והטחתי את ראשי לאחור, נאנחת קלות. "מה אני יכול לעשות כדי לגרום לך לשכוח מהערב?" "שום דבר באמת." היא משכה בכתפיה, והלכה לכיוון הקופאית. "אני יכול לפחות לשלם, כסוג של התנצלות?" תהיתי. "ככה אתה מתנצל? עם כסף?" היא הרימה את גבותיה כשהיא הסתכלה עליי. "אני לא יודע מה עוד לעשות!" הנפתי את ידי באוויר. "לעזוב! זה מה שהייתי רוצה שתעשה!" היא שרקה. "אני צריך להסיע אותך הביתה," התעקשתי. "ולמה זה?" "כדי לוודא שתהיי בטוחה." זה גרם לה ללעוג. "ג'וליאן, בוא לא נתנהג כאילו אכפת לנו אחד מהשני. אתה כנראה תערוך מסיבה אם יהרגו אותי," היא אמרה בקול שקט כשהיא הניחה את המצרכים שלה על מסוע הקופאית. "אני לא בדיוק אערוך מסיבה," מלמלתי, ותקעתי את ידי בכיסים. "נכון." היא פלטה צחוק סרקסטי. הוצאתי את הארנק שלי מהכיס ועמדתי לשלם, אבל היא בהתה בי ואמרה, "תשלם עליי ואני נשבעת שאני אספר להורים שלך שתפסתי אותך עוקב אחריי." זה הספיק כדי לגרום לי להחזיר את הארנק לכיס. לעזאזל, היא הייתה מפחידה כשהיא כעסה. "לפחות תן לי לקחת אותך הביתה," אמרתי. "זה לא הגיוני ללכת בנפרד." היא שתקה לרגע ואז הנהנה. רציתי לראות באמילי את הבחורה שפיונה תיארה. זו השתלטנית והמפונקת שמתנהגת כמו דיווה בכל פעם שהיא רוצה משהו. עד כה, היא לא נראתה בשום מקום, אבל אולי זה היה הכל הצגה. לא יכולתי לקבל תמונה מלאה שלה רק מיום אחד. ההורים שלי לא יכולים להיות צודקים לגביה. היא בהחלט הייתה שחקנית טובה. "למה לא נתת לשומר הביטחון להתקשר למשטרה?" לא יכולתי שלא לשאול כשנסעתי חזרה הביתה. הייתה לה הזדמנות על מגש של כסף להכניס אותי למצב קשה, ובכל זאת היא לא עשתה זאת. "יש לי שתי סיבות. אחת, ההורים שלך היו ממש נחמדים אליי, אז לא נראה לי נכון לעשות את זה לבן שלהם. שתיים, אני משתמשת במוח שלי הרבה. איך אני ארוויח מזה, ג'וליאן? לפגוע בתדמית שלך יפגע בתדמית שלי וזה הדבר האחרון ששנינו צריכים עכשיו. אני אדם מעשי." הייתה לה נקודה. היא לא הייתה קטנונית ואהבתי את זה. כשלך נסעתי, הטלפון שלה צלצל. "היי מאיה... אני יודעת אני יודעת שלא הייתי זמינה, אבל אני מבטיחה שיש לי סיבה טובה. אני לא יכולה להגיד לך עכשיו, אבל אני אתקשר אלייך מחר... אני מבטיחה שאני אתקשר אלייך." "אני צריכה לדבר עם רוז ברגע שנחזור. אני רוצה לדעת מה אני צריכה להגיד לחברה הכי טובה שלי על המצב הזה," אמרה אמילי אחרי שניתקה. "מאיה היא החברה הכי טובה שלך?" שאלתי אותה והיא הנהנה. "אני חושבת שעדיף לספר לה מה שאנחנו הולכים לספר לתקשורת," הצעתי. "אלא אם כן את מתכננת לספר לה את האמת." "האמת היא בעצם יותר מבלבלת מהשקר שאנחנו הולכים לספר לתקשורת, כי אף אחד מאיתנו לא יודע מה קרה," היא ציינה. לא דיברנו על שום דבר אחר במשך כל הנסיעה עד שהגענו לבית. ברגע שחניתי את המכונית, היא יצאה ממנה והתחילה לאסוף את המצרכים שלה. "תן לי לעזור לך עם אלה," אמרתי, מושיט יד לכמה שקיות. "תודה. אני יכולה להסתדר איתם. תודה על הנסיעה, אגב." היא לא נתנה לי לסחוב אף אחת מהשקיות וצפיתי בה כשהיא הלכה לכיוון בית הארחה. משהו בה נראה מעניין, אבל ידעתי שאני צריך להיות זהיר. לא רציתי ליפול לאף אחת מההצגות שלה. בשום פנים ואופן אסור לי להיות קורבן של אמילי הארולדס.