"לורה שארפ, איבדת שליטה! איך יכולת לפלרטט עם הארוס של אחותך במסיבה שלה? תתפיידי! את כבר לא שארפ," נזפה אמא של לורה, קולה חד כמו שוט. "את רק נטל! לא הייתי צריכה לקלוט אותך. אני לא מאמינה כמה את מרושעת," הוסיף אבא של לורה, כעסו מהדהד ברחבי החדר. לורה תמיד ניסתה להיות הבת המושלמת, אבל ברגע שהשארפים מצאו את הבת האמיתית שלהם, היא הושלכה הצידה. הרגיש כאילו כל נשימה שלקחה הייתה טעות. "אמא, אבא, זה לא אני! אני נשבעת!" קולה של לורה נסד כשהתחננה, ליבה נשבר. "רוברט בראון הוא הארוס שלי. אתם יודעים את זה! איך אתם לא רואים את האמת?" היה נדמה שכל מה שאוליביה עשתה היה נכון, בעוד שלורה טעתה לא משנה מה. אוליביה היא זו שגנבה את הארוס של לורה, שרקחה נגדה מזימות, סממה אותה וגרמה לכל הבלאגן הזה. אבל אף אחד לא היה בצד של לורה. "אמא, אבא, אל תאשימו את לורה. זו אשמתי. היא לא הייתה מתנהגת ככה אם זה לא היה בגללי," אמרה אוליביה, קולה מטפטף בדאגה מזויפת. "לורה, אני יודעת שאכפת לך מרובי, ואני מבטיחה שלא אעמוד בדרכך. אני אבטל את האירוסין ואעזוב את המשפחה. את ורובי תוכלו להיות מאושרים." "ליב, את טובה מדי בשביל זה. איך את יכולה פשוט להתרחק בגללה?" אמר רוברט, קולו כאוב. הלחישות סביב לורה הלכו וגברו. "לורה כבר הרוסה, והיא עדיין רודפת אחרי הגבר של אחותה?" "הפנים שלה הרוסות מניסיון לפתות איזה במאי. עכשיו היא רודפת אחרי הארוס של אחותה?" "לורה פשוט קינאה באוליביה." "אוליביה המסכנה, צריכה להתמודד עם אחות כזו." ההאשמות היו גל צונאמי, שמשך את לורה למטה. המבטים שקיבלה היו מלאים גועל, כאילו הייתה הזוהמה של כדור הארץ. לורה הרגישה את האדישות הקרה של העולם לוחצת עליה. היא לא יכלה לשאת את זה. בתנועה פתאומית, היא צללה לאוקיינוס. המים הקפואים נסגרו סביבה, ומשכו אותה למטה. היא נאבקה, אבל זה היה חסר תועלת. הריאות שלה בערו עם כל נשימה נואשת, כאילו הן עולות באש. 'זה הסוף? החיים שלי היו בדיחה. זה כל כך לא הוגן...' חשבה לורה, מוחה מעורפל. היא חשבה שהיא שמעה קול, עז ופראי, מהדהד באוזניה. "אם היא יורדת, כולכם יורדים איתה!" כשמים מילאו את פיה, וגררו אותה עמוק יותר, רגע לפני שהכל החשיך, לורה ראתה פנים במים, פנים שהיא מעולם לא ציפתה לראות... ***** "גברת שארפ? את ערה עכשיו?" הקול הדהד בתודעתה המעורפלת של לורה. היא מצמצה, סביבתה מטושטשת באלגנטיות ויקטוריאנית. היא הייתה בחדר שינה ששידר עושר וטעם. "איפה אני?" מלמלה, מוחה רץ. היא זכרה את הים הקר, את הצלילה הנואשת. "מישהו משך אותי החוצה?" היא הציצה למטה על שמלתה, אדומה ששיקפה את זו שלבשה כשהייתה בת שמונה עשרה. צמרמורת עברה בה. 'האם זה אחד מהטריקים של אוליביה?' היא תהתה. כשהיא בהתה במראה, ההשתקפות שלה הייתה הלם. פניה היו נקיות, חלקות כמו של נערה. היא נראתה צעירה בשנים. מחשבה פראית השתלטה עליה. 'האם יכולתי... לחזור בזמן?' דמעות עלו בעיניה. היא הייתה בחיים. "גברת שארפ, עכשיו שאת איתנו, אסדר שהמכונית תיקח אותך הביתה," קול קטע את מחשבותיה. לורה הסתובבה וראתה את סדריק אוגוסט, פניו תערובת של היכרות וריחוק. היא הבינה איפה היא נמצאת. "אני צריכה לראות אותו," אמרה לורה, קולה נחוש למרות הרעד בידיה. גבותיו של סדריק התקמטו. "חטפת מכה בראש? הרגע דחית אותו. למה שהוא—" "סדריק," קטעה אותו, מבטה יציב. "אני צריכה לדבר איתו. באופן אישי." חיוך קטן ריצד על שפתיו של סדריק, רמז לדחייה הקודמת עדיין צורב. "את אולי מקדימה את המאוחר. בלי האירוסין המשפחתיים, את באמת חושבת שהוא ייתן לך את הזמן שלו? אני חושש שפספסת את ההזדמנות שלך. הדלת שם. להתראות." לורה התעלמה מהפיטורין, ידעה שהיא עדיין באחוזה שלו, והזמן היה לטובתה. היא רצה בכיוון ההפוך, ליבה דופק בחוזקה. היה מישהו שהיא צריכה למצוא, מילים שהיא צריכה לומר. היא פרצה דרך שער ברזל, הגן היה פרץ של צבע על רקע הקירות הלבנים. ורדים בגוונים של אדום, ורוד ולבן טיפסו על הווילה, אגדה שהתגשמה. ובמרכז הכל, גבר שנועד לשנות את עולמה. כשצעדה, הגיעה למסדרון חשוך. בקצה ישב גבר בכיסא גלגלים, שיערו הקצר והצעיף השחור על עיניו הוסיפו אווירה של מסתורין. לורה ידעה שהמראה הזה יגנוב את נשימתו של כל אחד. היא רעדה, והבינה שהגעתה הבטוחה הייתה הודות לפקודה הלא מדוברת שלו. כל פולש אחר היה עומד בפני גורל גרוע בהרבה. הוא לא זז, התמקד בוורד שבידו. הוא היה שביר כמו הנערה שלפניו, מוכן להתפורר במגע. קולו היה לחישה קרה. "את הולכת בכיוון הלא נכון." לורה לא זזה. במקום זאת, היא התקרבה, מבטה נעול על שלו. עורו היה חיוור, אור השמש לא עשה הרבה כדי לחמם את הצינה שנראה היה שנובעת ממנו. היא התכופפה, ידה רועדת כשהיא הושיטה יד אל הצעיף. זיכרון הדחייה שלה בעבר העיק עליה, אצבעותיה מרחפות, רגשות מתערבלים. "איסטון ראיין," אמרה, קולה בקושי יותר מלחישה, "אני רוצה להתחתן איתך."