"גברת גודפרי?" החיוך של אוליביה קפא. "אין כאן אף אחת בשם הזה." העיניים של השליח התגלגלו. "גברת לורה גודפרי נמצאת?" אוליביה ואמה החליפו מבט מבולבל. דיוויד תמיד העדיף את אוליביה, אז אין מצב שהשרשרת מיועדת ללורה. הטעות לגבי גברת גודפרי הייתה בבירור טעות. "זאת אני," אמרה לורה, וצעדה קדימה בחיוך נינוח. "שכחת, אמא? שם המשפחה של אבי הביולוגי היה גודפרי." לשמע זאת, פניה של אמה התקודרו. "גברת גודפרי, תוכלי לחתום על זה?" שאל השליח. אוליביה לא הייתה מוכנה לוותר. היא חייכה חיוך מתוק. "אמ... השרשרת לא הייתה אמורה להגיע למשפחת שארפ? אתה בטוח שזה לא לגברת שארפ?" הצוות קלט במהירות את המשחק של אוליביה. "הכתובת היא שארפ, אבל הנמענת היא גברת לורה גודפרי." אמה התעקשה, "יש כאן טעות. זה אמור להיות לאוליביה שארפ!" הצוות, בחיוך מנומס, השיב, "תרגעי, גברת. אנחנו לא מתבלבלים עם פריטים יקרי ערך כאלה." אמה התרחקה כדי להתקשר לדייויד. "מה? לא קנית כלום? אם זה לא ממך, אז מי קנה את זה?" אחרי שניתקה, הבעתה הייתה חמוצה. היא שאלה את השליח, "מי שלח את זה?" "מצטער, אבל אנחנו לא יכולים לחשוף מידע על לקוחות. אבל לפריט הזה יש משמעות רומנטית." "אז זה בטח מרובי," הסיקה אמה, גל של אכזבה שטף אותה. זה לא היה בשביל אוליביה אחרי הכל. היא הבטיחה להתייחס לשתי בנותיה באופן שווה, אבל זה לא היה המקרה. לורה הייתה מבולבלת. היא תהתה אם דייויד שינה את דעתו. היא פתחה את הכרטיס, שכתוב בו: [ריי, אהבת חיי האמיתית.] היא ידעה ממי זה. אף אחד אחר לא היה מעניק לה משהו כל כך ראוותני. הקנאה של אוליביה התלקחה כשהיא בהתה בהודעה. זה לא יכול להיות בשביל לורה. אבל אז עלתה במוחה מחשבה. 'רובי תמיד קרא ללורה "לאו", לא "ריי". הרגלים לא משתנים בגחמה.' אוליביה הרהרה, 'יכול להיות שרובי לא זה ששלח את זה? לורה יוצאת עם מישהו אחר? השרשרת הזו מוגזמת, אבל זה לא ממנו ישירות. נראה שלחבר החדש של לורה יש סודות.' אמה הביטה באבן החן הנוצצת, וחשבה על האהבה של אוליביה אליה. היא חשה ניצוץ של חוסר צדק. "לאו, יש לך טונות של תכשיטים, אבל לאחותך מעולם לא היה משהו כזה. את לא יכולה לתת לה לשאול את זה?" לורה לעגה בליבה, וחשבה, 'לשאול? אוליביה "שאלה" ממני בעבר ומעולם לא החזירה.' בחיוך סרקסטי, היא אמרה, "אמא, זה לא סתם פריט; זה אות אהבה. זה לא משהו שמשאילים. מה אנשים יחשבו? את מי מחזרים, אותי או את אוליביה?" פניה של אמה נפלו. "אני מבינה, אבל אחותך ממש אוהבת את זה. את לא יכולה להראות לה קצת אהבה?" חיוכה של לורה התרחב. "אז אם לאחותי זה מוצא חן בעיניים, אני אמורה לוותר על זה? הרגשות שלי לא נחשבים? מה אם היא אוהבת את הבגדים שלי, את החדר שלי, את החבר שלי - אני פשוט אמורה למסור הכל? אמא, את רוצה שאפנק את אחותי, אבל מה איתי?" ליבה של אוליביה שקע, והיא עטתה על עצמה פרצוף עצוב. "לורה, למה את חושבת ככה? מעולם לא רציתי את הדברים שלך." לורה צחקה. "מעולם לא רצית? את בטח חולמת לקחת את כל מה שיש לי!" "אמא, אני אף פעם לא חושבת ככה..." אוליביה פנתה לאמה, קולה מעורר רחמים. לורה הייתה כמו להב שלופה. לפני שאמה הספיקה להגיב, לורה המשיכה לירות. "אמא, הרגע אמרת שיש לי יותר מדי אביזרים, אבל בכנות, כל התכשיטים שלי ביחד לא משתווים ליהלום הכי קטן על השרשרת הזו. מכיוון שאת ואבא ממשיכים להגיד שאתם רוצים הוגנות, מתנת הבגרות שלי צריכה להיות שווה בערך אותו דבר, נכון?" אמה נראתה לא בנוח יותר מתמיד. המתנה שהייתה לה ללורה הייתה רק צמיד, בשווי של כ-10,000. לורה תמיד הייתה הבת הצייתנית, מעולם לא ביקשה הרבה. מתנה קטנה בכל חג הספיקה, ו-10,000 כבר היו עניין גדול. זה לא יכול היה להשוות למחיר של 17 מיליון של השרשרת. "כמובן, זה רק הוגן," גמגמה אמה, נראתה בבירור לא נינוחה. "אז אני אחכה למתנת הבגרות שלי, אמא," אמרה לורה, מודעת היטב למה שהם הכינו. "מה עם השרשרת הזו?" התעקשה אמה. "אוליביה ממש אוהבת את זה. תתני לה את זה? אני יודעת שאת הכי אכפתית במשפחה." לורה חייכה קלות. "לא יקרה." עם זאת, היא חטפה את קופסת התכשיטים והלכה משם בתנופה מספקת. אמה צפתה בה הולכת, זועמת. זו הייתה הפעם הראשונה שלורה התריסה בפניה בגלוי. "איזו ילדה כפוית טובה!" "אל תכעסי, אמא. זה לא שווה את זה," אמרה אוליביה, ומשכה בשרוולה של אמה. "לו רק היה לה אכפת כמו שלך," השיבה אמה. אוליביה נאנחה. "אולי היא לא יכולה להתמודד עם זה שאני בסביבה. אם הייתי יודעת שזה יהיה ככה, לא הייתי חוזרת." "אל תגידי דברים טיפשיים כאלה! את הבת שלי. אל תדאגי לגבי השרשרת של 17 מיליון. אני אלך לאולם התצוגה ואשיג לך שמלה מהממת," אמרה אמה, כעסה בעבע. בעבר, לורה הקשיבה לכל מילה של אמה, אבל עכשיו היא מביכה אותה בפומבי. אחרי שגידלה את לורה כל השנים האלה, אמה לא הייתה מוכנה לתת לה לקחת את ה-700 מיליון האלה.