האירוסים של לורה לאיסטון היו עסקה שנעשתה עוד לפני שנשמה את נשימתה הראשונה. אז, אבא שלה היה בחיים, והגודפריז והריאנים היו שתיים מארבע המשפחות המובילות בעיר. זה היה שידוך שנעשה בגן עדן של החברה הגבוהה. אבל הגורל קיבל תפנית אכזרית כשהוריה של לורה אבדו בתאונה. אביה, אליסטר גודפרי, החזיק מעמד רק מספיק זמן כדי לוודא שבתו הקטנה לא תישאר פגיעה. על ערש מותו, הוא הפקיד את לורה תחת חסותו של חברו הקרוב, דיוויד שארפ. כשגדלה כ"לורה שארפ", היא נשמרה בחושך לגבי זהותה האמיתית והאירוסים. רק כשאיסטון הופיע, מוכן לכבד את הברית של משפחותיהם, היא למדה את האמת. היא דחתה אותו, מבלי לדעת על האהבה שהייתה לו אליה. בחייה הקודמים, אפילו אחרי שדחתה אותו, איסטון תמיד היה שם בשבילה. אבל היא הייתה עיוורת מדי מרגשותיה לרוברט כדי לראות זאת. היא אפילו נתנה לרוברט כליה, מתוך מחשבה שהוא אהבתה האמיתית האחת. עם זאת, הוא בגד בה, התרועע עם אוליביה, ונתן לה לקחת את האשמה על הכל, כולל הרס המראה שלה, שהוביל אותה אל הים. כשהמים נסגרו עליה, זה היה הפנים של איסטון שהיא ראתה, רץ להציל אותה. אז זה היכה בה - איסטון היה היחיד שאי פעם באמת דאג. הפעם, היא רצתה להגיד כן להצעת הנישואין שלו. פניו של איסטון היו דוממים כמו פסל, חיוך קל משחק בזווית שפתיו. "לורה, היית די נחרצת לגבי זה קודם. אמרת שזה רוברט או כלום, ואת מעדיפה למות מאשר להתחתן איתי. גם עיוור, אני לא צעצוע." היא דחתה אותו פעם אחת, ועכשיו היא היססה. עם הגאווה והמעמד של איסטון, הוא חשב שהיא סתם מתעסקת איתו. אם זה לא היה בגללה, כל אחד אחר שהיה כל כך הפכפך היה מזמן הולך. כשהזיכרונות מחייה הקודמים שטפו אותה, דמעות זלגו על לחייה של לורה, ניתזות על ידו של איסטון. האוויר התעבה בצערה, ואפילו ליבו הקר של איסטון לא יכול היה שלא להרגיש את צריבת כאבה. איסטון הרגיש משיכה בשרוולו, ואחריה קולה החנוק של לורה. "איסטון, אני מצטערת." היא עשתה בלאגן מהדברים, טעתה בבחור טוב כאידיוט, אבל היא סיימה עם זה. מילותיה היו כמו קרן שמש שחודרת את העננים, ומבהירה את הקדרות. אצבעותיו הקרירות ליטפו את פניה, לוכדות את דמעותיה. הוא לא ידע למה היא מתנהגת כמו שני אנשים שונים בזמן כה קצר, אבל הוא יכול היה לחוש את עצבותה. "מישהו פגע בך?" קולו של איסטון היה מתוח. לורה הנידה בראשה. "אני יכולה להתמודד עם זה." "סדריק," קרא איסטון, בנימה קפואה. סדריק, האיש הגבוה מאחורי הכיסא גלגלים, התקדם. "כן, אדוני?" "תטפל במשפחות שארפ וברון." איסטון ידע שעולמה של לורה סובב סביב שתי המשפחות האלה, והן אלה שפגעו בה. זה היה הסגנון שלו - חסר רחמים ונחרץ. אנשים פחדו ממנו, ובצדק. לורה הצמידה אצבע לשפתיו, רמז למתיקות שנותר. איסטון שנא שמגעים בו, אבל עם לורה, זה היה שונה. "אל תעשה את זה," היא לחשה. "את לא רוצה שאני אעשה את זה?" שאל איסטון, גבותיו מצומקות. "לא," אמרה לורה, בקולה הנחוש. גבותיו של איסטון התקמטו, קור הקיף אותו. ליבו של סדריק דילג; זה היה סימן לכעסו של איסטון מתבשל. עם זאת, לורה הוסיפה, "אני לא רוצה שהם יטמאו את ידיך. אני אטפל בנקמה שלי בעצמי." איסטון הרגיש הקלה שהיא מוכנה לנקמה. האנשים האלה עינו אותה במשך שש שנים ארוכות. הוא לא ייתן להם לחמוק בקלות. "אני כאן אם את צריכה אותי," הוא השיב. ידה כיסתה את שלו. הוא לא אהב מגע, אבל הוא לא רצה לשחרר אותה. "איסטון," אמרה לורה, בקולה הרך. "כן?" "כשאני אהיה בת שמונה עשרה, תתחתן איתי?" "אני עיוור ובכיסא גלגלים. את בטוחה לגבי זה?" "אני כן." הוא שמע את האמת במילותיה. אחרי רגע, הוא אמר, "לורה שאני רוצה להתחתן איתה היא ממשפחת גודפרי." לורה ניגבה את דמעותיה. "אחרי טקס הבגרות שלי, אני אנתק את משפחת שארפ, אדרוש מחדש את שם הגודפרי שלי ואסגור חשבונות עם אותו נבלה." בריזת הלילה לחשה דרך הוילה כשלאורה עזבה. סדריק עמד מאחורי איסטון, מחשבותיו ברורות. "אדוני, גברת שארפ נראית שונה. אני חושב שאולי יש לה אג'נדה. האם עלי לעקוב אחריה?" "אין צורך, סדריק," אמר איסטון, חיוך משחק על שפתיו. "תביא את דניאל אדמס לראות אותי לגבי העיניים שלי." "זה בגלל גברת שארפ?" "אני רוצה לראות את פניה. ותזכור," איסטון התגלגל משם, קולו מהדהד במסדרון, "היא גודפרי."