לורה צעדה לחדרה, קופסת התכשיטים אחוזת היטב בידה וחיוך רחב מרוח על פניה. לא ערך התכשיטים הוא שהלהיב אותה - אלא המחשבה שמאחורי המתנה. עם לב מלא התרגשות, היא חייגה למספר שלו. ברגע ששמעה את קולו העשיר והמנחם של איסטון, לבה החסיר פעימה. "היי," איסטון בירך. "תודה על השרשרת," אמרה לורה, קולה קורן. "את אוהבת אותה?" שאל איסטון, טון הדיבור שלו עדין באופן חריג, ושלח צמרמורת חמימה במורד עמוד השדרה שלה. "אני אוהבת כל דבר שאתה נותן לי," היא השיבה. "טוב, זה כל מה שחשוב," אמר איסטון, נימה של שביעות רצון בקולו. הוא יכול היה לשמוע את השמחה במילותיה, וזה שימח אותו. "זו הדרך שלך להגיד שאתה בעניין שלי?" לורה הקניטה, נימה שובבה בקולה. "יותר מדי זול בשביל זה," איסטון ירה בחזרה, הטון האגבי שלו הסתיר את עומק רגשותיו. לורה ידעה שאיסטון לא טיפוס של העמדות פנים; הוא התכוון למה שהוא אמר. "כל דבר ממך הוא יקר מפז," אמרה לורה, קולה רך בכנות. היא ידעה את הערך של להיות מטופלת באמת, והיא העריכה את חיבתו של איסטון. "שמעתי שיש ערב מכירות פומביות הערב," איסטון שינה נושא. "בא לך לבחור שמלה ביחד?" לורה צחקה, "אתה הולך לפנק אותי." לאחר שהשיחה הסתיימה, סדריק, שהיה בטווח שמיעה, לא יכול היה שלא לשים לב לרכות יוצאת הדופן שאחזה באיסטון. 'האם זו יכולה להיות אהבה?' הוא תהה. סדריק הופתע. "אדוני, אתה לא קצת נסחף עם גברת גודפרי?" איסטון התעלם מהשאלה ובמקום זאת שאל, "איך היא נראית?" "מהממת. האישה הכי יפה שראיתי אי פעם," סדריק ענה בהערצה כנה. מוחו של איסטון העלה בדמיונו דמות של נערה כשהוא שרטט דוגמאות חסרות מעש באוויר. "אני ממש רוצה לראות את הפנים שלה..." הוא מלמל. ***** המופע הגדול של מרדית' ווהן, אירוע תלת-שנתי, כבר היה רוחש אנרגיה, עוד לפני ההתחלה הרשמית. הוא הציג רק שישה פריטים, אבל החדר היה הומה מלצרים, נברשות קריסטל נוצצות מלמעלה, ואורחים מהחברה הגבוהה התערבבו - תקשורת, אנשי חברה ונשים מסוגננות. אלה החיים שאוליביה תמיד חזתה. עיניה הבחינו ברוברט, שנראה חד כתער בחליפה לבנה. "אמא, אני הולכת להגיד שלום לרובי," היא קראה בהתלהבות מוחשית. "בטח, תלכי," אמה הגיבה, צופה בדמותה התוססת של בתה משתלבת בקהל. מחשבה ניקרה בה: 'מה אם לרוברט היו רגשות כלפי אוליביה?' במשך שנים, משפחת שארפ שמרה על מראית עין, אבל אמה ודיוויד חששו בסתר שלורה לעולם לא תשתלב בעולמם. עם שובה של אוליביה, הפילוג המשפחתי רק גדל. אם רוברט היה מתאהב באוליביה, זה היה אידיאלי - מבטיח לה עתיד משגשג בלי הדאגות של אמה. אוליביה, בשמלה לבנה מסוגננת ואיפור עדין, שידרה ביטחון עצמי, בטוחה בקסמה. "רובי! איזו הפתעה לראות אותך כאן!" היא בירכה בחיוך זוהר. פניו של רוברט הוארו למראה דמותה. למרות שאוליביה שבה רק לאחרונה, היא עשתה רושם. "היי, ליב! הגעת? איפה אחותך?" כרגע, מחשבותיו היו על לורה; מבחינתו, אוליביה הייתה רק נערה צעירה מקסימה. "היא לא איתך?" שאלה אוליביה, מעמידה פנים של בורות בחיוך שובב. זה עורר את סקרנותו של רוברט. "היא כאן במופע?" "בהחלט! היא קיבלה שרשרת אחר הצהריים, וחשבתי שהיא תהיה איתך הערב." "איזו שרשרת?" שאל רוברט, סקרנותו גברה. חיוך ערמומי ריצד על שפתיה של אוליביה. היא לכדה אותו, בדיוק כפי שקיוותה. אבל היא שמרה על משחקה. "זו שרשרת אבני חן מהממת בשווי 17 מיליון - סמל אהבה אמיתי! היא נמסרה אחר הצהריים. אני חייבת לומר, אני קצת מקנאה בחבר הדואג של לורה..." הבעתו של רוברט השתנתה באופן דרמטי. הוא הרהר, 'שרשרת של 17 מיליון, שניתנה סתם כך? מי יכול להיות כל כך נדיב?' אוליביה לא התעכבה על כך. היא ידעה שמילותיה יתפשטו במחשבותיו של רוברט כמו אבנים באגם דומם. "בוא נמצא מקום, רובי." לורה, שהייתה שם כדי לפגוש את איסטון, שמעה את שיחתם במקרה. היא ידעה שאוליביה לעולם לא מחמיצה הזדמנות להתערב. מלצר ניגש אליה, קד קידה קלה. "גברת גודפרי, מר ראיין מחכה לך." בעוד הקהל מתערבב למטה, החדר הפרטי למעלה היה מבודד. שם ישב איסטון, מצחו מקומט במחשבה, פרופיל פניו בולט. ברגע שהדלת נפתחה, עיניה של לורה נמשכו אליו.