"בואי הנה," אמר איסטון, קולו נמוך ומזמין. "בסדר." צעדיה של לורה היו קלילים כשהבחינה בו, והיא החליקה למושב לידו בחיוך. למטה, המופע היה בעיצומו. שמלת משי שנהב בתולית עם מחוך תחרה ורקמה מפורטת תפסה את מרכז הבמה על המסך הגדול. עיניה של אוליביה נצצו בהנאה; היה לה חיבה לשמלות לבנות. "אמא, אני ממש אוהבת את זאת!" היא קראה. "אם את אוהבת אותה, בואי נקנה אותה," ענתה אמה, ידה מזנקת מעלה. "חמש מאות אלף." ממקומם ליד איסטון, לורה צפתה במלחמת ההצעות. היא נזכרה שאוליביה התרברבה על השמלה הזו ממש. "את רוצה את זה?" שאל איסטון, מבטו לא מש מפני המסך. "לא," ענתה לורה, בתנועת ביטול של ידה. השמלה הייתה משהו שאחותה התהדרה בו בעבר, וזה היה מבחינתה שובר עסקה. היא הוסיפה בשקט, "אבל אני גם לא רוצה שהיא תקבל את זה." "עשרה מיליון," קול גברי עמוק הדהד מאזור ה-VIP בקומה השנייה, וגרם לגל השתאות קולקטיבי לעבור בחדר. הקפיצה מחצי מיליון לעשרה מיליון הייתה חסרת תקדים. אמה שקלה להעלות את הצעתה. בתה לעתים רחוקות חיבבה משהו, והכספים היו של לורה. נחישותה התחזקה. "אמא, עזבי את זה. בואי נעבור לבאות. הבחור הזה סתם מתרברב. אין טעם להתחרות; השמלה הבאה תהיה טובה לא פחות," יעצה אוליביה, שכבר תכננה אסטרטגיה עבור המגרשים הקרובים. השמלה מצאה את דרכה בסופו של דבר לחדר בקומה השנייה. לורה חשה צריבה של אי נוחות. "לא היית צריך להוציא כל כך הרבה," היא אמרה לאיסטון. "אני רוצה שתהיי מאושרת. זה כל מה שחשוב," ענה איסטון בכתף אדישה. שמלה אחר שמלה הלכו באותו דפוס. בכל פעם שאמה הציעה, קול מלמעלה הקפיץ את המחיר לשמיים, כאילו כדי לעורר אותה בכוונה. אחרי שעה, אמה נותרה בידיים ריקות. כשהשמלה האחרונה והמרהיבה עמדה להיחשף, אמה חרקה שיניים, והבטיחה לאוליביה. "אל תדאגי, הפעם, לא משנה מה הבחור הזה יציע, אני אקנה לך את זאת." השמלה האחרונה לא עיטרה דוגמנית אלא הייתה עטופה על בובה, והאלגנטיות שלה שלטה בחדר. זו הייתה שמלה עוצרת נשימה - שמלה אדומה מלכותית, מעודנת ומפורטת, עם למעלה מאלף יהלומים אדומים נדירים שתפסו את עיני כולם. ההתרגשות של המעצב הייתה מוחשית כשהדגיש את מאפייני השמלה, והתקריב חשף ניצוץ שעצר את נשימת כולם. מחיר הפתיחה נקבע על שלושה מיליון. מבטו של רוברט נפל על השמלה, ומיד הוא דמיין את לורה לובשת אותה, מהממת באדום. אוליביה חלקה את התחושה. נראה היה שהשמלה נועדה ללורה. למרות שאדום לא היה הצבע שלה, היא הייתה נחושה לחטוף אותה מאחותה. תוך דקות, ההצעות הגיעו ל-25 מיליון. "שלושים מיליון!" צלצלה אמה, והעלתה בביטחון את ההצעה בחמישה מיליון. עם 700 מיליון לרשותה, זה היה רק טיפה בים. הקומה השנייה כבר אספה חמש שמלות ביותר מ-30 מיליון; הם כבר צריכים להיות מחוץ לתמונה עכשיו. אלא אם כן רוברט יחליט להתנגד, השמלה הייתה כמעט שלה. אבל רוברט, שנזכר בשרשרת ה-17 מיליון, חרק שיניים והשיב, "שלושים ושלושה מיליון." אוליביה ירתה בו מבט מלא טינה, וחשבה, 'למה כולם רוצים את לורה? יום אחד, אני אהפוך את היוצרות ואגרום לכולם לרדוף אחריי.' "שלושים ושבעה מיליון!" אמה העלתה את ההצעה שוב, נחישותה איתנה. לורה הייתה בטוחה שהשארפים לא יגיעו ל-33 מיליון על שמלה, אלא אם כן... אלא אם כן הם השתמשו בכרטיס שלה. צמרמורת עברה בעמוד השדרה שלה למחשבה הזאת. מלחמת ההצעות הגיעה לשיאה כשקולו הרגוע של איסטון חתך את המתח. "איזה צבע השמלה הזאת?" "אדום," ענה סדריק. לפתע, הקול מהקומה השנייה דיבר שוב, ההצעה שלו של "שלוש מאות ושלושים מיליון" שלחה גל הלם דרך החדר. ראשה של לורה הסתחרר, והיא השתנקה, "איסטון, השתגעת?" תגובתו הייתה סתמית. "אומרים שאת נראית טוב באדום."