נורה דיברה בביטחון עצמי מופרז. "היורשת חייבת להצטיין בלימודים ולנהל ביעילות. אם תוכיחי שאת מסוגלת יותר מאריה, אז הירושה שלך ללא עוררין." אמה לעגה. "אז, נורה, את מציעה לי עימות עם אריה? אם אני אנצח, אני אכניס לכיס 2 מיליון דולר?" נורה, בטוחה שאמה לא תוכל לעלות על אריה, פשוט ענתה, "בדיוק." ברגע שנורה חשפה את הקלפים שלה, אמה ידעה שהניצחון בכיס שלה. בחיים הקודמים שלה, היא ואריה התמודדו עם בחינה מכרעת בדיוק ברגע הזה. המנצחת תבטיח את קרן הנאמנות שהשאירה אמה של אמה, סטלה ריברה. אבל אז, אמה, שפיגרה מאחור בגלל חינוך כפרי, לא ידעה דבר על ההימורים של הבחינה, וטעויות שובות לב ניקדו את העבודה שלה. היא רק זכרה את השמחה על פניהן של נורה ואריה כשפורסמו הציונים. נורה עודדה אותה בחסות ללמוד קשה יותר לאחר מכן, ואריה העניקה לה שרשרת זולה בעשרה דולרים כ"מתנת היכרות". במבט לאחור, אמה מצאה את זה מעליב יותר מאילו היו מתעלמים ממנה כמו מכלב משוטט. נושכת את שפתיה, אמה הסכימה, "בסדר, זה יוכרע לפי ציוני המבחן אם כך. אני מנצחת, אני לוקחת את הכסף. ואריה –" היא הוסיפה בשקט בחיוך זחוח, 'כאילו יש לה סיכוי.' מתנפחת מגאווה, אריה לעגה. "אני התלמידה המצטיינת במשך שלוש שנים ברציפות! את חושבת שאת יכולה להתחרות בי? את בעצם חותמת על גזר דין מוות שלך!" אמה לא יכלה לדכא צחוק, והרהרה, 'את מי שהאלים רוצים להשמיד, הם קודם כל משגעים.' היא בחנה את אריה כאילו היא כבר מחוץ לתמונה. ***** הזמן חלף במהירות, ובקרוב הגיע יום בחינת הכניסה במכללת וארק. בהגיען למכללת וארק, אמה ואריה זוהו מיד. "היי, אריה, זאת אחותך?" מישהו שאל בהפתעה. "אריה, היא לא ממש דומה לך," העיר אחר. "האחות שלך נראית נחמדה בכל זאת," הוסיף חבר לכיתה, והחליק את הרגע המביך. אריה, שהתענגה על המחמאות המוסוות, אמרה בשחצנות, "בטח, אחותי גדלה באזור הכפרי ולא הייתה נהדרת מבחינה אקדמית, אבל היא מקצוענית עם ציוד חקלאי – טרקטורים, קומביינים, כל העבודה. דברים שאפילו לא ראינו, היא יכולה להתמודד איתם." היא צחקה מכל הלב, וחבריה לכיתה הצטרפו אליה. באותו רגע, לאמה, אכן, לא היה את הכשרון של אריה לטיפוח. הזיכרונות שלה היו מלאים בלהתגלגל בשדות: לתפוס דגים באביב, ולקצור חיטה בסתיו. עכשיו בקיץ, העור שלה היה מחוספס, המראה שלה לא מעודן. בחיים הקודמים שלה, הערות כאלה ריסקו את ההערכה העצמית שלה. היא הרגישה שהיא אכזבה את אחותה, כאשר אריה נזפה בה לעתים קרובות כמבוכה והדירה אותה מפעילויות. בטיפשות, אמה חשבה שהכי טוב להיות סבלנית עם אחותה הצעירה, ולבלות לילות לבד, בוכה בסתר לתוך הכרית שלה. כשהיא מהרהרת על כך עכשיו, אמה חשבה שזה אירוני בטירוף. 'אנשים שלא אוהבים אותך, פשוט לא אוהבים. את יכולה להתכופף לאחור בשבילם, והם עדיין יתכננו את מותך. למה לעזאזל שאכפת לי מה הם חושבים?' בזלזול, אמה הצליבה את ידיה ועטפה את הז'קט הרפוי שלה על כתפיה, והקרינה אווירה של התרסה. "אם אמהות אינן זהות, כיצד ילדיהן יכולים להיות?" "מה אמרת?" קרא חבר לכיתה בהפתעה. "אריה, אז לך ולאחותך יש אמהות שונות? אנחנו חברים לכיתה כבר שנים, ומעולם לא סיפרת לי את זה!" ציין אחר, והצית את הלהבות. אמא של אמה נפטרה צעירה, ולחברים התמימים האלה לא היה מושג שנורה הייתה הורסת הבית. כמובן, אריה לא הייתה מפרסמת את הכביסה המלוכלכת הזאת. פניה של אריה התקדרו, והיא שתקה. אמה הביטה בה בקרירות, ומילותיה טפטפו סרקזם. "היא לעולם לא הייתה מספרת לך. מי היה רוצה להתרברב בכך שהוא ילד אהבה?" לאחר העקיצה שלה, אמה צעדה בקרירות לעבר אולם הבחינות. רגעים לאחר מכן, כשמא ישבה, אריה הסתערה פנימה, פניה סוערות כשטרקה את התרמיל שלה ליד אמה. "את חושבת שיש לך את זה בכיס, אמה? רק תחכי עד שתוצאות הבחינה יפורסמו. כולם יראו שאת לוזרית מוחלטת! אמא אמרה שאם אני אצליח במבחן הזה, היא תשיג את 2 מיליון הדולרים האלה בשבילי. תלכי לעזאזל עם אמא המסכנה שלך, כלבה!" סמוקה מכעס, אריה תפסה את התרמיל שלה ויצאה בסערה. מבטה של אמה הפך קר כקרח. 'תעליבי את אמא שלי, תקללי את המשפחה שלי... אריה, תטעמי את הגיהנום,' היא נשבעה בשקט. חצי שעה לתוך הבחינה, אמה הייתה הראשונה שמסרה את העבודה שלה, בעוד שאריה עדיין הייתה בחצי הדרך, נואשת להצליח בה בהתחשב בקושי של הבחינה. לראות את אמה מגישה את העבודה שלה כל כך מוקדם שלח זעזוע לאריה. 'מה לעזאזל? איך היא סיימה כל כך מהר?' היא מיהרה לנחם את עצמה. 'אמה, יתומה אלמונית מהמקלות, מה היא יכולה לדעת? היא בטח סתם שרבטה שטויות כדי לסיים עם זה.' מרגישה בטוחה, אריה צללה בחזרה למבחן שלה, בעוד אמה הסתובבה בנחת לגן בית הספר. בחיים הקודמים שלה, מכבידות עליה חוסר הביטחון שלה, אמה מעולם לא העריכה באמת את היופי של מכללת וארק, במיוחד לאחר שסבלה מהתעללות בקמפוס. הפעם, היא הייתה נחושה לקלוט הכל. מתחת לעץ פורח ורוד, אמה הייתה שקועה במחשבות, בוהה בפרחים. קול עמוק ועשיר ניפץ לפתע את השקט. "אוהבת את מה שאת רואה?" נבהלת, אמה חזרה למציאות וראתה גבר בכיסא גלגלים יוצא מאחורי וילון הפרחים. ליאם, ישב בכיסא הגלגלים שלו, הקרין הילה של ריחוק אריסטוקרטי. עם זאת, עיניו העמוקות והשלוות התרככו כשהן נחו עליה. הוא הבחין בשתיקתה ובמבט חטוף אל שעון היד שלו, שאל, "לבד לגמרי? מבריזה משיעור?" זיכרונות מחיים קודמים שבהם שניהם נספו בלהבות הציפו לרגע את אמה. היא התאוששה וענתה, "כן, מסרתי את המבחן שלי מוקדם. אתה כאן כדי לדבר על עסקים עם מכללת וארק, מר הול?" "לא," אמר ליאם, תוך שהוא נועל מבטים איתה. "אני כאן בשבילך." אמה הופתעה, ושתקה. "מה קרה? אנחנו כמעט נשואים. אני לא יכול לבדוק את אשתי לעתיד בבית הספר?" קולו של ליאם נשא רמז לאתגר. הוא היה מודע היטב להיסוס של אמה כלפי מערכת היחסים שלהם; הבעתה המהורהרת והסותרת רק העמיקה את הבנתו שהיא לא רצתה לראות אותו. הבעתו הפכה קשוחה. "אם את לא בעניין הזה, אני פשוט אלך אחרי שאני אתן לך את זה." הוא מסר לה כרטיס שחור וחלקלק. "הקוד הסודי הוא יום ההולדת שלך."