"זו הפעם הראשונה שלך בעיר טרולן. כל מה שאת צריכה, אוכל או בגדים, פשוט תעבירי את הכרטיס הזה. ואם הווילסונים יתנו לך חרא, תשתמשי בו." ליאם הביט בה במבט רציני. "אין הגבלה על ההוצאות." אצבעותיה של אמה רעדו כשהיא לקחה את הכרטיס. היא לא הייתה לגמרי מוכנה לאינטראקציה הזו, עדיין מתאוששת מזיכרונות חייה הקודמים. היא ניסתה להחזיר את הכרטיס. "לא, אני בסדר, תודה." הבעתו של ליאם התכהתה. "למה?" הוא שאל, מבולבל, תוהה מדוע היא לא מוכנה לתת לו לכסות את ההוצאות או אם היא לא חיבבה אותו כל כך. אמה הניעה את ראשה אך חייכה אליו חיוך. "לא יהיה יותר טוב אם תהיה איתי כשאני קונה, מר הול?" ההזמנה שלה הפתיעה את ליאם, וגרמה לו לתהות אם היא זוכרת אותו. ריסיה הארוכים רפרפו, וניחוח ורדים קל מילא את האוויר. הוא בלע ברוק עצבני. "היית רוצה ללכת איתי לקניות, מר הול?" היא שאלה. "אני אשמח. אבל הכרטיס הזה כולו שלך, אז תשמרי אותו," השיב ליאם. למרות שהוא נשמע עדין, אמה הרגישה את התעקשותו. אז היא לקחה את הכרטיס השחור. "בטח, אני אתקשר אליך אז, מר הול." "בסדר," הוא הסכים בחיוך. כשפנתה אמה והתרחקה עם התרמיל שלה, צעדיה הפכו קלים ונינוחים יותר באופן ניכר. 'ליאם ממש דלוק עליי. ואני לגמרי בעניין להתחתן איתו,' היא חשבה. ***** לאחר שחזרה הביתה, אריה סיפרה לאמהּ על כל מה שקרה היום. "מה? אמה סיימה את המבחן שלה תוך חצי שעה בלבד? וואו, היא ממש מוכיחה את חוסר הערך שלה. תשכחי מהתוצאות; אני פשוט אבקש את הכסף מאבא שלך ישר," אמרה נורה. אבל לאריה עדיין היו ספקות. "אמא, מה אם היא ידעה את כל התשובות והגישה את זה מוקדם? את יודעת, החדשות תמיד אומרות שילדים כפריים ממש טובים בלימודים." נורה, זהירה תמיד, החליטה לנקוט משנה זהירות. "בסדר," היא אמרה, כשהיא מביטה באמה המשתרעת על הדשא של הווילה. "למה שלא תלכי לבחון אותה עם כמה שאלות? תראי מה היא באמת יודעת." אריה תפסה חוברת עבודה ויצאה החוצה. אמה ספגה את השמש על הדשא, ונזכרה בחודשים האינסופיים שבילתה מתחת לאדמה בבסיס דלתא-27 בעבודה על כורים. עכשיו, היא נהנתה מכל רגע בשמש. אבל השלווה שלה נשברה על ידי קול מעצבן. אריה טיילה לעברה עם חוברת עבודה. "היי, אמה, אמא שלחה אותי לעזור לך ללמוד!" אמה, מרכיבה משקפי שמש, גלגלה את עיניה. היא לא יכלה שלא למצוא את זה משעשע שאריה חשבה שהיא יכולה ללמד אותה משהו. כשהיא שומרת על קור רוח, היא הגיבה, "אה? איך בדיוק את הולכת לעזור לי?" אריה, כבר עצבנית, המשיכה, "המורה אמרה שפרק הטריגונומטריה הזה הוא מכריע. שלטת בו?" אמה הציצה בספר, הבעתה לא משתנה. "מה יש בכלל ללמוד?" אריה רתחה, ופירשה את הגישה של אמה כעצלנות גרידא. "עכשיו כשאת חלק ממשפחת ווילסון, עדיף שלא תביכי אותנו. זה לא הכפר שלך שבו להשתטות זה בסדר. אם את לא יכולה להתמודד עם טריגונומטריה, איך תעברי בחינות?" "למה זה משנה לך אם אני יודעת את זה או לא?" השיבה אמה. פניה של אריה האדימו מכעס. "הגשת את המבחן שלך אחרי 30 דקות בלבד?" היא כמעט מעכה את המחברת, וצעקה, "אל תחשבי שלא שמתי לב! הגשת את המבחן שלך תוך 30 דקות בלבד!" כשהחשדות שלה "אוּשרו", אריה סערה משם, כשהיא רותחת. היא הייתה משוכנעת שאמה חסרת תועלת לחלוטין ושהיא ואמהּ העריכו את אמה יתר על המידה. בינתיים, אמה המשיכה ללגום את הקפה שלה, לא מוטרדת מהדרמה. אחרי שאריה עזבה, היא ביצעה שיחת וידאו. "הפצת את המידע כמו שביקשתי?" נערה במשקפי שמש הגיבה בקרירות על המסך, "כן, זה בחוץ. אל תדאגי, בוס. הגדולים במכללת וארק יחשדו בקרוב שאת סטוקס המפורסמת." סטוקס הייתה גאונת מחשבים בעלת שם עולמי, שנודעה כבעלת כוח מוח של גיבורת על, ונחשקת על ידי ממשלות בכל מקום. אמה השיבה ברוגע, "טוב, אבל בואו לא נמהר." היא הייתה צריכה לתזמן הכל בצורה מושלמת תוך שמירה על אריה במתח. ***** בארוחת הערב באותו לילה, מתח מצמרר ריחף באוויר. נורה בטח סיפרה למתאו, כי הוא התחיל לדחוף את אמה לוותר על 2 מיליון הדולרים. "המורה התקשרה היום ואמרה שאריה הצטיינה במבחן שלה." נורה הצטרפה, "אמה, המורה אמרה שאריה עשתה עבודה נהדרת. היא רק החליקה על כמה מהשאלות הקשות ביותר. ללא הפתעות, היא תעמוד בראש הכיתה שוב. עם ציונים כמו שלה, יהיה חבל לא ללמוד בחו"ל." אמה ניגבה את פיה ללא הבעה. "מה עם הציונים שלי?" "המורה אמרה שהם עדיין בודקים. שלך בטח עדיין לא נבדקו," השיבה נורה במבוכה, וחייכה חיוך מאולץ. זה היה נכון, אבל כולם, כולל המורה, הניחו שאמה היא תלמידה גרועה מכיוון שהיא גדלה באזור הכפרי וסיימה את המבחן כל כך מוקדם. אמה נשארה רגועה. "אני אחכה לציונים שלי לפני שנדבר על זה." אבל לפתע, מתאו טרק את ידו על השולחן. "2 מיליון הדולרים האלה צריכים ללכת לאריה עבור הלימודים שלה בחו"ל," הוא הצהיר בנחרצות. "למה?" אמה הטיחה את המזלג שלה בתגובה. "כי זה חלק מנכסי הנישואין המשותפים שלי ושל אמא שלך!" נהם מתאו. כששמעה זאת, אמה קמה בפתאומיות והפכה את השולחן. הכלים המהודרים עפו לכל עבר, והתנפצו לרסיסים. כולם צרחו והתחמקו מהרסיסים המעופפים. מתאו נעץ בה אצבע, וצעק, "מה לעזאזל את עושה? מנסה להתחיל מהפכה ארורה?" אמה ירתה במתאו חיוך זחוח קר. "ברצינות, אבא? בגדת באמא ועכשיו אתה רוצה לדבר על נכסים משותפים?" מתאו זעם על הלעג של אמה, ונראה כאילו הוא עומד להתפוצץ. הוא הצביע על אמה, וקילל, בעוד היא נשארה לגמרי לא מוטרדת. הארוחה הייתה אסון. אמה הציצה בבלגן על הרצפה. "ליאם רוצה אותי עכשיו, לא את אריה. אני זו שמצילה את העסק הזה, בין אם תרצו ובין אם לא. אז, כדאי שתתחילו להתחנן, גם אם אתם לא יכולים להתייחס אליי כמו שצריך. ואני אגיד את זה בקול רם וברור - אף אחד מהכסף של אמא שלי לא הולך לנורה ולאריה." עם זאת, אמה צעדה במעלה המדרגות, ראשה מורם. ***** בינתיים, הגיעה לליאם שמועה על המריבה במשפחת ווילסון. בלב העיר טרולן, גורד שחקים נישא שכן את משרדו. בפנים, ליאם, לבוש בחליפה חדה בכיסא גלגלים, חשב על כך. הוא מעולם לא תיאר לעצמו שהווילסונים יתעסקו עם אמה כל כך זמן קצר לאחר שנפרדו במכללת וארק. הוא לא יכול היה לתת לבת שלו להידחף ככה. "לוי," הוא קרא. "כן, מר הול," השיב לוי. "תתכונן, אני מציע נישואין לאמה בבית משפחת ווילסון מחר," אמר ליאם, ומילותיו נשאו גם חיבה וגם סמכות.