דמיאן הכניס את שתי ידיו לכיסים ונעץ מבט בזלזול בגברת הטיפשה. בלה מיהרה לצאת ממשרדה מיד כששמעה את המהומה הקטנה בחוץ, עיניה כמעט זינקו מחוריהן כשראתה את התיק מפוזר מסביב. "מי זאת?" בלה הרימה אליו מבט עצבני, הוא נתן לה את המשימה הזו לטפל בה, היא בהחלט תסתבך בגלל הגברת הזו. "בוס... היא עובדת חדשה." פניו של דמיאן נותרו אדישים כשמבטו נעול עליה, הוא לא הצליח להיפטר מהתחושה המוזרה שהרגיש באותו רגע. "את מפוטרת!" גבותיה של אוליביה נקשרו, מפוטרת? היא אפילו לא בילתה עשרים דקות במקום עבודתה החדש. "מה?!" היא קמה על רגליה והצביעה עליו באצבע המורה. "תלוו אותה מיד מחוץ לחברה!" דמיאן נתן את פסק הדין שלו והחל להתרחק. בלה חייכה בזדון כשבהתה במבט המעוות על פניה של אוליביה, היא נבהלה כשאוליביה הסתערה לכיוון שבו הלך הבוס שלהן. "איזו טיפשה! מה אתם בוהים?! תחזרו לעבודה!" *** דלתות המעלית עמדו להיסגר כשכף רגל הונחה ביניהן, הדלתות נפתחו שוב והבהילו את דמיאן. אוליביה נכנסה באדישות והסיטה את מבטה למקום אחר, היא לא יכלה שלא לשים לב למבטו הלוהט עליה. "אני כל כך יפה שאתה לא יכול להוריד ממני את העיניים?" היא שאלה כשגבותיה מורמות. ידיו של דמיאן אחזו לפתע בסנטרה, הוא דחף אותה לאחור עד שגבה נלחץ אל קירות המעלית. "מי את חושבת שאת כדי לחלוק את המעלית האישית שלי? ואיזו מין גברת את?" עיניה הענבריות של אוליביה זרחו בעונג, היא תפסה בכוח את זרועו והורידה אותה, היא התמודדה עם גברים מסוגו שחושבים שהם יכולים לפקד על כל אחד רק בגלל שהם עשירים ונראים טוב. "אתה מנסה לנצל אותי? פיטרת אותי, זה לא מספיק?" דמיאן נדהם מהחוצפה שלה, הוא בהה בה בהלם, מעולם לא פגש אישה כה נועזת בחייו עד עכשיו. "אין לך מושג עם מי את מדברת?!" אוליביה נופפה בידה באדישות, בכנות לא היה לה אכפת בכלל. "אני לא רוצה לדעת," היא השיבה בנימה משועממת ולא מעוניינת. דמיאן נאנח בתסכול, הוא הטיל ספק אם היא נורמלית, הטלפון שלו צלצל ובראותו את זיהוי המתקשר הוא לא היסס לפני שענה. "היי, אני כמעט למטה... אני אראה אותך עוד מעט." השקט חזר למעלית שוב לפני שאוליביה צחקקה ובהתה במשהו בטלפון שלה. עד מהרה הצחקוק שלה הפך לצחוק רם שגרם לקמט להתיישב על מצחו של דמיאן. "לא מתורבתת!" אוליביה הסיטה את מבטה מהטלפון שלה ובהתה בו עם גבה מקושתת. "סליחה? אתה מתייחס אליי כאל לא מתורבתת?" דמיאן נשם נשימה עמוקה והתעלם ממנה לחלוטין, הוא לא רצה לקבל כאב ראש מלדבר איתה שוב. אוליביה, שהתרגזה משתיקתו, חייכה בחיוך מתחנף, היא נעמדה לפתע לפניו וכרכה את ידיה סביב צווארו והבהילה אותו, היא הרימה את הטלפון שלה והציצה במהירות על התנוחה שלהם. עיניו התעגלו בהלם מרמת חוסר הבושה שלה. "תחזיר לי את העבודה שלי או שכולם יראו את זה... אני מניחה שגם חלק מהחברות שלך." דמיאן החזיק בידה וניסה להוריד אותה כדי לחטוף את הטלפון שלה אבל לעזאזל! האחיזה של הגברת הארורה הזו הייתה חזקה. "את מאיימת עליי?!" חיוכה של אוליביה התרחב, היא שחררה את אחיזתה ממנו. "אתה יכול להתייחס לזה כאחד." דמיאן התכופף קדימה כדי לחטוף את הטלפון שלה אבל לתדהמתו המוחלטת היא הניחה אותו בחולצה הלבנה שלה, ידיו ניסו שלא במודע להגיע אליו. הדלת נפתחה לפתע ומבטו של כולם נפל עליהם, לסתותיהם נשמטו בהלם כשראו את הבוס שלהם מנסה להגיע לחולצה של גברת. דמיאן קילל מתחת לנשימתו ומשך את ידו, והוא חשב שזה הכל עד שהגברת הדרמטית לידו פרצה בבכי. "איך יכולת לעשות לי את זה? אתה לא יכול לפטר אותי... יש לי אבא זקן וחולה מאוד, איך אני אשלם את חשבונות התרופות שלו אם אני לא אעבוד כאן?" אוליביה התיישבה על עקביה וקראה כדי להשיג אהדה מהעובדים שלו. "מה קורה כאן?" דמיאן פנה לכיוון הקול ועצם את עיניו לרגע. "אמא, מה את עושה כאן?" אניטה הניעה את שערה לאחור והלכה על פני בנה אל הגברת שבוכה את עיניה, ברגע שהיא הייתה קרובה לגברת היא נבלעה לפתע בחיבוק הדוק. "בבקשה אל תתן לו לעשות לי את זה גברתי, אני באה ממשפחה ענייה מאוד... והם תלויים בהכנסה שלי אבל הוא פיטר אותי ביום הראשון שלי בעבודה." אניטה משכה את דמעותיה לאחור והקשיבה לסיפור הנוגע ללב של הגברת, היא טפחה בעדינות על גבה של אוליביה. היא הפנתה את מבטה לבנה שלא הראה שום סימן לחרטה. "איך אתה יכול לעשות לה את זה דמיאן? היא עברה הרבה ואתה מציק לה?" דמיאן היה המום מדבריה של אמו, מציק לה? זה ממש לא היה המקרה כאן למעשה הוא זה שהוצק על ידיה. "אמא אני יכול להבטיח לך... את לא יודעת כמה חסרת בושה הגברת הזו כאן." אניטה הרימה את ידה באוויר כדי לעצור אותו מלדבר, היא משכה את אוליביה כדי להסתכל על פניה. "אני נותנת לך את המילה שלי יקירתי... לאף אחד לא יורשה לפטר אותך... אני אפתור הכל." היא אמרה והושיטה כרטיס לאוליביה שקיבלה אותו בלי להסס. אוליביה הצמידה את ידיה זו לזו עם חיוך רחב על שפתיה. "אני לא יכולה להודות לך מספיק גברתי, הצלת חיים על ידי עשיית המעשה הטוב הזה." אניטה הסמיקה מדבריה הטובים, היא נפרדה מהם לשלום ומיהרה לצאת מהמשרד. אוליביה נופפה לה לשלום עד שנעלמה דרך הדלתות, היא הביאה את הכרטיס לפניה והסתכלה עליו באופן משמעותי. בשנייה הבאה הוא נחטף מאחיזתה על ידי דמיאן, היא הסתובבה לפגוש את מבטו הקר ששלח צמרמורות במורד עמוד השדרה שלה. "תחזיר את זה!" דמיאן הרים אותו מעל ראשו ובגלל גובהו היא לא הצליחה להגיע אליו. "הרגע חתמת על משאלת מוות, השגת את העבודה בעזרת אמא שלי אבל איך את הולכת לשרוד לעבוד תחתיי?" אוליביה קימטה את גבתה השמאלית "אתה לא יכול להציק לי בוס יקר."