אני מהססת, מתיישבת בכיסאי מול האיש הזה, מרגישה שאני האיילה מול הזאב שלו. זה מרגיש כאילו בכל רגע הוא יכול לקפוץ מעל השולחן ולטרוף אותי. אבא של דניאל הוא קנט ליפרט, מלך המאפיה של העיר שלנו. בגלל זה יש לו שומר ראש, בגלל זה יש לו כל כך הרבה כסף – אני מטה את ראשי הצידה, עדיין בוהה בליפרט, ומבינה שזו גם הסיבה שדניאל מסתיר את המיניות שלו – המאפיה של העיר שלנו שמרנית ידועה לשמצה, והמשפחה היא הכל. בן הומו לא יתקבל לעולם, במיוחד לא בן יחיד – אלוהים, הוא באמת רצה שאני אהיה הכיסוי שלו – דניאל המסכן, הוא צריך להסתיר את כל מה שהוא אוהב – פתאום אני מבינה שהאיש שמולי מחייך, רק קצת, עיניו נעות עלי כשאני בוהה בו כמו צבי בפנסי מכונית. אני מהדקת את הלסת, מזכירה לעצמי שהוא הנבל. "אז," אני אומרת, חוזרת למסמכים שלי, עצבנית. עשית את זה אלף פעמים, פיי! אני מזכירה לעצמי. את יכולה לעשות את זה בשנתך! "תוכל בבקשה לציין את שמך ומקום לידתך?" "אני מאמין," אומר ליפרט לאט, "שאת כבר מודעת להיסטוריה שלי." הוא נשען לאחור, בוחן אותי. אני מרימה את עיני כדי לנעוץ מבט חריף בחוסר הנימוס שלו – הוא כל כך גס רוח. אבל, לצערי, הוא צודק. כולם בעיר הזאת יודעים את המידע הזה. אני ממלאת במהירות את הטופס. אני מציצה בו, שוב מופתעת מהדמיון שלו לדניאל. הפרופיל, במיוחד, כמעט זהה לחלוטין – אבל בעוד שדניאל עדין ומעודן, לקנט יש איכות קודרת וקטלנית בפניו. אני גוררת את מבטי ממנו, מרגישה צמרמורת עוברת דרכי, מקישה באצבעותיה במורד עמוד השדרה שלי. איכשהו, אני מדמיינת שאלו האצבעות של קנט... אני דוחה במהירות את המחשבה ומתרכזת. "שאר השאלות שאשאל אותך היום יהיו בעלות אופי אישי ופסיכולוגי," אני אומרת, נותנת את הנאום המשומר שאני נדרשת לומר לכל האסירים. "המדינה דורשת שתענה על כל השאלות במלואן ובכנות כחלק מההערכה. האם אתה מבין?" הוא שותק בתגובה ואני מרימה אליו מבט, תגובה אינסטינקטיבית למטופל שאינו מגיב. הוא מחייך אלי בזלזול, בלי למצמץ. "ילדה קטנה," הוא אומר, נשען לאט קדימה כדי להניח את מרפקיו על ברכיו, "מה נותן לך את הזכות לשאול אותי משהו על ההיסטוריה והמוח שלי?" אני יושבת ישר בכיסאי, נסערת משאלה כזו. "המדינה שכרה אותי כדי לבצע את הבדיקות האלה –" "יש לך תואר?" הוא מתפרץ. "איזה... תעודה?" המילה האחרונה כבדה בלעג. אני זועפת לעברו ומושיטה יד כדי לנבור בתיקי, מוציאה את הניירת המאושרת מהמדינה שמאשרת לי את התפקיד הזה. "הנה," אני אומרת, מחזירה לו את המבט הנוקב. "אם אתה כל כך סקרן." אני מושיטה יד מעבר לשולחן כדי למסור לו את זה. שנייה לפני שהוא תופס את פרק ידי, אני מבינה את הטעות שלי. הוא חוטף את ידי, לוכד אותה במלואה בידו, מושך אותי קדימה אל השולחן. זה לא ממש כואב, אבל, מופתעת, אני מפילה את הניירת כשאני נאנחת, מסתכלת עליו, מבוהלת כשהוא מקרב את ידי לפניו, ואז – אוי אלוהים – לאט, בנעימות, הוא מעביר את אפו על פני העור הלבן של פרק ידי. "קמומיל, לבנדר," הוא ממלמל, עוצם את עיניו, מתענג על הריח שלי. "כל כך רענן ונקי," הוא אומר. ואז הוא פוקח את עיניו ובוהה בפני המשתאות שלי, רוצה לראות את התגובה שלי כשהוא אומר, "את בטח בתולה." שפתי רועדות בהלם, ביראת כבוד. עיניו טורפות אותי, מתענגות על רעד שפתי, על עיני הגדולות והמבוהלות שלי. שומר פורץ דרך הדלת "ידיים למעלה!" הוא צועק, אבל קנט כבר שחרר את פרק ידי, מרים את ידיו מעל ראשו, רגוע לחלוטין. "מצטער," הוא אומר, מחייך בזלזול, עיניו עלי. "זה לא יקרה שוב." אני ממצמצת לעברו, נשענת לאחור בכיסאי. אני מיישרת את כתפי, לא מסוגלת להוריד ממנו את עיני. "את בסדר, גברת?" אומר השומר, נשען קדימה כדי לבחון אותי. "אני בסדר," אני אומרת, משפשפת את פרק ידי בידי השנייה. אני לא פצועה – רק... המומה. אני מנקה את גרוני ומסתכלת שוב על המסמכים שלי. "אנחנו... אנחנו נמשיך." אני פועלת כדי להתחזק, נחושה להשיב לעצמי את השליטה, לסיים את הראיון הזה. אני שולחת לליפרט מבט נוקב ויציב, מרימה את סנטרי. אני קשוחה יותר ממה שהוא חושב שאני. לפחות, אני מקווה שאני. אני מרימה שוב את העט שלי, אסירת תודה שידי לא רועדות. "בבקשה," אני אומרת, מתרכזת שוב בנייר. "תוכל לספר לי על הפשע שבגללו נכלאת? אני רואה," "החצאית הקטנה שלך," הוא אומר, מחייך בהנאה מהעובדה שהוא הרגיז אותי כל כך בקלות, "גם היא יקרה מאוד. יש לך רגליים יפות, והיא באורך המושלם כדי –" "בבקשה, אדוני," אני חוזרת, מופתעת לשמוע את זה יוצא בנהמה רועדת קטנה. "אני דורשת את הכבוד שלך בתהליך הזה. אנא היה מודע לכך שמה שאני מדווחת היום ישפיע על שאר הזמן שלך בכלא, כמו גם על הסיכויים שלך לשחרור מוקדם. אז אני מציעה שתתייחס לתהליך הזה ברצינות." הוא מרגיז אותי עוד יותר בכך שהוא צוחק עלי – ממש צוחק עלי – "יקירתי," הוא אומר, נשען קדימה. "לא יכולתי להתייחס אלייך ברצינות גם אם הייתי מנסה." פי נופל ואני ממצמצת לעברו, בהלם, אבל זה הופך במהירות לזעם. אני טוחנת את ידי על השולחן, אבל הוא רק צוחק חזק יותר. "אדוני!" אני אומרת. "זה תהליך חשוב!" אני מכה בשולחן שוב כדי להדגיש, ידי צורבת. הוא רק צופה בכל תנועה שלי. "אני מבין, דוק," הוא אומר. "אני כאן, לא? קדימה. תעריכי אותי." הוא מנופף בידו לעבר גופו, השרירים החזקים שלו, מבטו הבלתי מתפשר. אני בוהה בעיניו ומרגישה מוצפת, כמעט מהופנטת ממבטו הנוקב. אני מעיפה את עיני, בוהה ברצפה – בכל מקום חוץ מאשר בו. "הסתכלת הצידה קודם," הוא ממלמל, בוחן אותי. "בשדה הקרב, זה אומר שהיית מת בידי. חלשה." נרגזת, אני מרימה שוב את עיני אליו, נחושה. "טוב," הוא צוחק. "אני אוהב את הבנות שלי עם קצת לחימה בהן." פני חיוורות ואדומות בבת אחת, זועמות, מושפלות שנפלתי בפח שלו, אבל גם – לעזאזל – אני מרגישה את הפטמות שלי מתקשות מתחת לבלייזר שלי. עיניו נעות לחזה שלי, כאילו הוא יודע את זה, ההום בחזהו מעמיק. אני חוטפת שוב את העט שלי, מקשקשת מילים על הנייר מהר ככל שאני יכולה. מתריס תמידית, סוציופת חסר רחמים, ללא חרטה. ממליצה על המשך מאסר, ללא שחרור על תנאי. "זה נגמר." אני אומרת, החלטית, אוספת את הניירות שלי מהר ככל שאני יכולה ודוחפת אותם, מקומטים, לתוך התיק שלי. אני יכולה לשמוע אותו צוחק בשקט עלי כשאני ממהרת. אני לוקחת נשימה, מיישרת את כתפי, ואז שולחת לו את מה שאני מקווה שהוא מבט נוקב כשאני נעה לעבר הדלת. אני דופקת פעמיים על המתכת והשומר מוציא אותי. אני לא מסתכלת על ליפרט שוב כשאני מתחילה ללכת. "אה, דוקטור," אני שומעת את קולו מהדהד מאחורי. לחיי בוערות ממבוכה כשאני מסתובבת לשמוע את דברי הפרידה שלו. "אני אראה אותך בחוץ," הוא אומר, נותן לי חיוך זדוני. "את יכולה לסמוך על זה." "לא אם יש לי מה להגיד על זה," אני ממלמלת, קולי רועד כשהשומר פותח את הדלת ואני סוערת החוצה. הניירת שלי ממליצה על מאסרו הנצחי. מבחינתי, אני לעולם לא אראה אותו שוב, וטוב שכך.