אגרופיו הצמידו את פני השטח של החלון שהפריד בין חדר הבידוד לחדר ההמתנה. עיניו היו נעוצות בדמות החלושה על האלונקה, שישנה עמוק עם מסכת חמצן על פניה וחזה מלא צינורות המחוברים לקרדיוגרף. האיש נראה כה זקן ושברירי. מחלת הלב הכרונית ממנה סבל במשך שנים שחקה אט אט את גופו עד שלא נותר ממנו דבר מלבד עצמות מכוסות בעור. "איפה היא?" "אני לא יודעת, אבל שמעתי שהיא גרה עכשיו בלוס אנג'לס." רנר הסתובב להסתכל על רוז שעמדה בביישנות לידו. האישה בגיל העמידה ליוותה את ג'ייק יוסטון לאורך מאבקו במחלת לב כרונית. רוז הייתה עובדת הבית הנאמנה ביותר שרנר הכיר מאז שהתמודד עם מחלתו של ג'ייק. אף לא פעם אחת ראה רנר את רוז מתלוננת כשהתמודדה עם ג'ייק, שלפעמים היה בררן לגבי כל התזונה שלו. רוז הייתה אפילו זו שלקחה את ג'ייק לבית החולים אתמול בבוקר לאחר שמצאה את ג'ייק לוקה בהתקף לב בחדרו. "היא חייבת ללכת הביתה ולראות את סבה. האם היא ביקרה אי פעם את סבה בכל הזמן הזה?" "מר יוסטון מעולם לא סיפר לטניה על מחלתו המחמירה. מר יוסטון ראה שטניה שמחה בקריירה ובחייה בלוס אנג'לס, ולכן מר יוסטון לא רצה לקלקל את האושר הזה עם חדשות על מחלתו שמחמירה מיום ליום." "היא מעולם לא שאלה ספציפית על מצבו של סבה?" "מר יוסטון ביקש ממני לומר לטניה שהוא בסדר בכל פעם שטניה התקשרה." "וטניה האמינה לזה כל הזמן?" שאל רנר בספקנות. הוא הצליב את זרועותיו מול חזהו. הוא הופתע שהאישה, אשתו, לא דאגה כלל לבריאותו של סבה והייתה מודאגת יותר מקריירת הדוגמנות שלה. טניה הייתה בדיוק כפי שחשב מאז שיצא מבניין העירייה לפני שלוש שנים. אישה אנוכית, מפונקת ויהירה. היא לא הייתה ילדה מתוקה בכלל, כמו שתמיד אמר ג'ייק. "אני מניחה שהיא הייתה עסוקה מדי כדי להתעמת איתי. היא תמיד נשמעה לא מאמינה, אבל היא לא יכלה להוכיח שאני משקרת כי מר יוסטון תמיד נשמע בסדר בכל פעם שטניה מתקשרת." "ובכן, האמת היא שג'ייק לא בסדר. האישה חייבת ללכת הביתה הלילה כדי לראות את סבה." "אבל מר יוסטון לא רוצה להכביד על טניה עם מחלתו." "אני הרופא שמטפל בג'ייק מאז שלקה בהתקף לב לראשונה. אני יודע בדיוק מה מצבו של ג'ייק עכשיו. לג'ייק לא טוב. אני לא יכול לומר בוודאות כמה זמן הוא יחזיק מעמד, אבל זה בהחלט לא יהיה הרבה זמן. טניה חייבת לחזור לשיקגו הלילה, אחרת היא תחיה בחרטה למשך שארית חייה." רוז שתקה. היא השפילה את פניה ולא התווכחה עם רנר כלל. "אני אתקשר אליה ואגיד לה לחזור לשיקגו אם את לא רוצה לעשות את זה." רנר הסתובב והתרחק לעבר חדרו בקומה השלישית. הוא היה שקוע במחשבות כשהיה במעלית, מהרהר בכל הדברים שבלבלו את מוחו בשלוש השנים האחרונות. אשתו. טניה יוסטון. הוא עמד להתקשר אליה בפעם הראשונה מאז נישואיהם הארורים. רנר לא האמין שהוא הצליח לשרוד במשך שלוש שנים וחשב שנישואיו לטניה היו נורמליים כל הזמן הזה. למעשה, שום דבר לא הלך כרגיל מאז שהסכים לבקשתו של ג'ייק לשאת את נכדתו לאישה. "יקירי, חיכיתי לך שעות." ברגע שרנר נכנס לחדרו, קיבלה את פניו ויולה, שהסתכלה עליו בדאגה. "מה קרה לך?" ויולה נגעה בפניו ואילצה את רנר להסתכל עליה. "אני בסדר. סתם עייף." "אתה צריך לנוח, יקירי. אני לא רוצה שתחלה כי אתה עסוק מדי בטיפול בחולים שלך." רנר חייך בעדינות לויולה. הוא חיבק אותה ושתל נשיקה רכה על לחייה. "תודה. מה את עושה כאן?" "לא ענית להודעות שלי מאז הבוקר. אני מאוד מודאגת. אתה בדרך כלל לא מתעלם מההודעות שלי," ויולה כרכה את זרועותיה סביב צווארו של רנר, ואז נצמדה אליו בחיבה. "לא היה לי זמן לבדוק את הטלפון הסלולרי שלי כי היו כמה חולי חירום שהיו צריכים ניתוח אחר הצהריים וכמה מהמטופלים האחרים שלי גם היו צריכים את תשומת הלב שלי." "אני גם צריכה את תשומת הלב שלך. אני אוהבת אותך, רנר." "אני יודע," רנר הסיר את זרועותיה של ויולה מצווארו. "אני צריך להתקשר למישהו." "ו? בדרך כלל לא אכפת לך שאשאר כאן כשאתה מתקשר למישהו." "הפעם זה שונה." ויולה צמצמה את עיניה בחשדנות לעבר רנר. "אל תגיד לי שאתה הולך להתקשר לאותה אישה. לא, רנר. אני לא אתן לך לעשות את זה. האישה הזאת נטשה אותך. היא מתייחסת אליך כמו חרא." "ויולה, זה לא בשבילי, אלא בשביל ג'ייק. טניה חייבת לדעת שסבה במצב קריטי." "אתה לא צריך להתקשר אליה בעצמך. אתה יכול להגיד למשפחה האחרת שלה להתקשר אליה." "המשפחה האחרת שלה זה אני. תזכרי, אני בעלה." ויולה כיווצה את שפתיה בעצבנות. "אני מקנאה. אתה צריך להתגרש ממנה, רנר." "ויולה, בבקשה. אני צריך לדבר עם טניה עכשיו כי מצבו של ג'ייק ממש קריטי. את צריכה ללכת הביתה כי כבר מאוחר." פניו הנחושות של רנר ועיניו הקרות הבהירו שהוא לא רוצה שויולה תתווכח איתו. ויולה חטפה את תיק היד שלה שהיה מונח על הספה בגסות, ואז יצאה מחדרו של רנר כשהעקבים שלה דופקים בקול רעשני לאורך המסדרון. רנר עיסה את רקותיו המתוחות. כאילו כל עבודתו לא הספיקה כדי לגרום לראשו לכאוב, הוא עדיין היה צריך להתמודד עם נשים שיגרמו לכאב הראש שלו להחמיר. לא רצה לתת למחשבותיו לערער את כוונתו להתקשר לטניה, רנר שלף את מגירת השולחן שלו. הוא חיפש את כרטיס הביקור של טניה מתחת לערימה של המסמכים שלו. הוא שמר את כרטיס הביקור הכסוף במשך שנים, אך מעולם לא חש צורך להתקשר אליה. הריחוק שלו עשוי להיות גם הסיבה לכך שהיו לו יחסי נישואין מוזרים כאלה. האגו שלו היה גבוה מדי כדי להתקשר אליה קודם. הוא רצה שטניה תבוא אליו. לפחות, להודות לו כי הוא טיפל בסבה, והוא הגשים את משאלתו של ג'ייק יוסטון לראות את נכדתו מתחתנת. כן, תשכח מזה, בחור, רנר נחר מתחת לנשימתו. הוא מיהר להקיש את המספרים של טניה. הוא דאג שטניה אולי שינתה את מספר הטלפון שלה אחרי שלוש שנים. אך להפתעתו, הטלפון שלו צלצל עם צליל המתנה ובקרוב מישהו ענה לשיחה. "שלום? יש משהו שאני יכולה לעזור לך בו?" "טניה יוסטון?" "אני קריסטל הייז, העוזרת שלה. מה אוכל לעשות בשבילך?" "איפה טניה? אני רוצה לדבר איתה." "מי אתה? טניה עם גבר ואינה זמינה כרגע." גבר? מי? לעזאזל! רנר נהם בכעס בלבו. כל המחשבות הרעות הצטופפו בראשו. הוא היה כל כך טיפש כי מעולם לא חשב ששלוש שנים זה זמן רב ושטניה יכולה להיות עם חבר במהלך הזמן הזה. "אני בעלה. את יכולה להתקשר אליה עכשיו? זה מאוד חשוב. משהו על סבה." "אתה בעלה? אלוהים אדירים. חשבתי שאתה רק דמות בדיונית מאז שטניה סיפרה לי על הנישואין המוזרים שלה." רנר התפתה להתעמת עם האישה. הוא היה סקרן לדעת מה טניה יכלה לספר לעוזרת שלה עליו אם טניה אפילו מעולם לא פגשה אותו כל הזמן הזה. או, שהם נפגשו בפועל, אבל טניה אפילו מעולם לא ראתה אותו. "אני אתקשר אליך בעוד חמש דקות. אני מקווה שתהיה עם טניה עד אז." חמש דקות הרגישו כמו מאות שנים לרנר. הוא השתוקק ללחוץ מיד על כפתור השיחה ולדבר עם טניה. אבל הוא לא יכול היה למהר כי העוזרת שלה אולי תצטרך קצת זמן כדי להעלות את טניה על הטלפון שלה. אולי... רק אולי, טניה הייתה עם גבר במיטה והשיחה שלו עלולה להפריע לפעילות החמה שלהם. "ארור! אני שונא לחשוב יותר מדי!" אחרי חמש דקות, רנר אכן לחץ על כפתור השיחה וחיכה עד שמישהו בצד השני הרים את הטלפון. הפעם, הקול שהתנגן בטלפון שלו נשמע שונה. קולה של האישה נשמע רך יותר, אך מלא נחישות בתוכו. רנר היה בטוח שהאישה שמדברת איתו היא טניה יוסטון האגדית. במשך הדקות הראשונות הם פשוט דיברו על שטויות חסרות חשיבות לחלוטין. טניה התעקשה שרנר יענה על שאלותיה ולרנר לא הייתה ברירה אלא לעשות כל מה שהאישה רצתה. "אני דוקטור רנר הולט, בעלך." הייתה נשימה בצד השני לפני שנשמעה חבטה חזקה בטלפון. רנר קרא בשמה של טניה פעמים רבות, בתקווה שלא יקרה לה שום דבר רע, והם יוכלו לדון מיד בכמה דברים חשובים הקשורים לבריאותו של ג'ייק יוסטון. "טניה יוסטון? את עדיין שם? תעני לי." נשמע רחש לפני שקולה של טניה יוסטון חזר לרמקול. "סליחה על ההפרעה קודם לכן. אתה יכול להסביר לי מה באמת קרה?" קולה נשמע רועד ומזועזע. "את בטח יודעת שלסבא שלך הייתה מחלת לב כרונית לפני שנים רבות. מצבו המשיך להחמיר במהלך השנים האחרונות. אני מקווה שתחזרי לשיקגו הלילה כדי לראות את סבא שלך בבית החולים." "מה? איך זה יכול להיות? לפני שלושה ימים, רוז אמרה שהסבא שלי בסדר. סבא תמיד אמר לי שהוא בסדר." "אני יכול להסביר את הפרטים רק כשאת חוזרת לשיקגו כי יש הרבה אי הבנות שצריך ליישר כאן." "איזו אי הבנה?" קולה נשמע כועס. "אם את רוצה את הפרטים, את צריכה לחזור לשיקגו ולראות אותי בבית החולים. זה כל מה שאני יכול להגיד כרגע. לילה טוב." רנר כיבה את הטלפון ולא נתן לטניה להפציץ אותו בעוד שאלות. הוא יענה רק על כל שאלותיה אם טניה תחזור לשיקגו, נקודה. כשרון רנר בהה בטלפון שלו שהתחיל להחשיך, הוא תהה אם טניה באמת חוזרת לשיקגו בשביל סבה? אבל למעשה, חצי מלבו קיווה שטניה תחזור לשיקגו, לא רק בשביל סבה, אלא גם בשבילו. בשביל הבעל שלא ראתה שלוש שנים. "את באמת חושבת שהנישואין האלה אמיתיים? או שהנישואין הם רק הצגה בשבילך, טניה יוסטון?" רנר מלמל לאוויר הריק.