פרק ראשון
השמיים בתחילת הסתיו היו כחולים ובהירים כל כך. בלי עננים טורדניים שחסמו את הנוף, הוא לא היה תוסס ומואר כל כך, אבל הביא אווירה שלווה ורגועה.
נטלי פוסטר מיהרה כשנסעה במרצדס של החברה הכי טובה שלה, שרי לנדור, אל בניין העירייה.
ברגע שירדה מהמכונית, היא ראתה מחזה שהשאיר אותה חסרת מילים.
ארבע מכוניות יוקרה חנו בכניסה לבניין העירייה, ובראשן מכונית ספורט Koenigsegg בשווי של כ-20 מיליון דולר. לידה עמד גבר מבוגר עם שיער אפור וגבר צעיר, מוקפים בתריסר גברים גבוהים לבושים בחליפות שחורות.
"בטח טעיתי בפנייה. יכול להיות שנתקלתי באיזו שכונה שנשלטת על ידי העולם התחתון?" חשבה נטלי.
היא הביטה סביבה והרימה מבט. היא אכן הייתה בבניין העירייה.
היא בדקה שוב שהיא במקום הנכון, הכניסה את המפתח לכיס הז'קט שלה וצעדה לעבר הכניסה הראשית.
"מיס פוסטר." הקול נשא את כובד הזמן אך נותר חזק ועוצמתי.
כשנטלי הסתובבה, היא ראתה את האיש הזקן ליד מכונית היוקרה קורא לה. היא חזרה אל המכונית ושאלה בנימוס, "שלום אדוני. קראת לי?"
לזקן היה שיער לבן, גוון פנים אדמדם ורוח נמרצת. הוא עמד זקוף, כאילו עמד דום. עיניו היו בהירות, והוא שידר אווירה של כבוד שלא ניתן לערער עליה.
"ילדה, אני חבר של סבא שלך. בארון היה צריך לספר לך עליי. זה הנכד שלי, טרבון וילסון, זה שאת הולכת להתחתן איתו היום." הוא הסתובב וסימן לעבר נכדו שלידו.
הג'נטלמן הזקן הזה הציג לה אדם, אבל איכשהו זה גרם לנטלי להרגיש שהוא מציג מוצר.
לדוגמה, "הבננות האלה יובאו, 1.6 דולר לפאונד. זה רק במבצע היום, אז כדאי לך לתפוס כמה לקחת הביתה."
היא הייתה שקועה במחשבות לרגע לפני שהפנתה את ראשה כדי לעקוב אחר מבטו של הזקן. רק אז היא ראתה את האיש ליד מכונית היוקרה.
הוא עמד ליד מכונית הספורט Koenigsegg. אור השמש החמים נשפך עליו, והבליט את תווי הפנים הייחודיים והעמוקים שלו. הוא נראה כמו פסל קפוא עם עיניים קרות אניגמטיות שנראו פראיות ולא מאולפות.
תווי הפנים התלת מימדיים שלו היו יפים כמו אלה של פסל, והפיצו הילה בלתי נשלטת של מלכותיות. הקצוות החדים גם שידרו התנהגות קרה וקשוחה שהרחיקה אחרים.
כשחשבה על המשימה שהוטלה עליה, נטלי גייסה את אומץ ליבה ושלחה בנימוס את ידה לברך אותו. "שלום, אני נטלי פוסטר. נעים להכיר."
האיש לא הגיב לה מיד. עיניו היו קרות באופן מוזר כשהוא בחן את נטלי מכף רגל ועד ראש לפני שדיבר סוף סוף בטון מגעיל. "הממ."
נטלי נותרה קצת חסרת מילים. היא חשבה, "האם קופא כאן? או שאולי פשוט יש לו רפלקסים איטיים."
בכל מקרה, לא באמת היה אכפת לה, כל עוד היא השלימה את המשימה שסבה הטיל עליה היום. אחרי הכל, זו הייתה הפגישה הראשונה שלהם, והיא נאלצה לעשות זאת. אם לשפוט לפי האופן שבו האיש התנהג, נטלי ידעה שהוא כנראה לא שם מרצונו החופשי.
לכן התגובה שלו הייתה נורמלית. נטלי, שהרגישה מעט נבוכה, הורידה את ידה הימנית, עייפה מלהחזיק אותה בזווית במשך זמן מה.
היא לקחה היום חופשה של שלוש שעות מהבית חולים. בהיותה מודעת לכסף, היא לא רצתה לבזבז יותר זמן ולנכות את המשכורת שלה.
"בואו נמהר ונסגור את זה." היא הרימה מבט אל האיש, מבטה לא סטה בהימנעות או בפחד.
היא הייתה חרדה, ותהתה אם יש יותר מדי אנשים ואם היא צריכה לעמוד בתור. מה אם ההפסקה של שלוש שעות לא תספיק כדי להשלים את משימתה? זה יהיה בזבוז כסף.
אבל עבור טרבון, המשפט הזה נשמע כאילו היא לא יכולה לחכות להתחתן איתו.
עפעפיו הורדו מעט, פניו חסרי הבעה, וקווי המתאר של תווי הפנים שלו היו חדים עם קצה קר.
אחרי רגע, עם פתיחה קלה של שפתיו, הוא שאל, "זה דחוף?"
"טוב, זה קצת דחוף," נטלי לא הסבירה למה זה דחוף ופשוט הסכימה עם מה שטרבון אמר כי הזמן אכן היה מוגבל. אחרי הכל, היא לקחה רק כמה שעות חופש במקום יום שלם.
היא לא ידעה שזה היה תחילת הטינה והדעה הקדומה שלו.
היה סרקזם שאי אפשר לטעות בו בעיניו של טרבון כשחלף על פני נטלי מבלי לעצור לרגע וצעד ישר לעבר בניין העירייה ברגליו הארוכות, ואחריו הזקן בשם תיאו וילסון.
הצוות בבניין העירייה נבהל מעט מההמולה, אבל טרבון היה מאוד נאה, מה שגרם לצוות הנשי להתעלף.
"מר תיאו וילסון, מר טרבון וילסון, אתם כאן. בבקשה תעקבו אחרי. דאגנו שהצוות יטפל בכם." מי שדיבר היה מנהל בניין העירייה.
"תוציאו את המסמכים במהירות ותתנו אותם למר דרסי," דחק תיאו וילסון.
טרבון וילסון מסר את המסמכים המוכנים למר דרסי בלי שום הבעה. האחרון לקח אותם בכבוד והפנה לעבר נטלי פוסטר. "גברת וילסון, את יכולה לתת לי גם את המסמכים שלך?"
"גברת וילסון?
"עוד לא רשמנו את הנישואים שלנו. מה הזהות של טרבון וילסון? למה מנהל בניין העירייה מתנהג כמו עכבר שראה חתול?
"אל תגידו לי שזה איזה בכיר מהמאפיה, אבל סבא אפילו לא אמר מה הבחור עושה. זה כל כך חסר זהירות!" אמרה נטלי בליבה.
כדי לחסוך זמן, היא מיהרה למסור את תעודת הזהות שלה ואת שאר המסמכים הדרושים לבן דרסי ושאלה בחולשה, "כמה זמן לוקח לעבד את זה?"
מבטו של טרבון שוב התמקד בה, מלא בבחינה ובבוז.
"היא באמת מהסוג הזה של אישה שממהרת להתחתן," הוא חשב.
כשחשה במבט הלא ידידותי, נטלי החלה להסביר את עצמה. "אני רק שואלת כי זו הפעם הראשונה שלי להתחתן. רק שואלת. לא ביג דיל. בבקשה תמשיך."
"אלה הנישואים הראשונים שלי, ולשאול על זה זה לא פשע. מה עם המבט המלוכלך?" היא חשבה.
"גברת וילסון, זה לא ייקח הרבה זמן, חצי שעה לכל היותר. בבקשה תבואי לכאן כדי להצטלם ולמלא קצת מידע," ענה בן דרסי בכבוד.
הם לא צריכים לבזבז זמן כי הם לוקחים את הערוץ הירוק. בנוסף, בן דרסי ידע שלמר וילסון אין הרבה זמן לבזבז.
נטלי הנהנה בסיפוק ובאושר. "האדם הזה קר מדי, והאווירה שלו יכולה ממש להקפיא אנשים. זה כבר היה יום חורף קר במיוחד, ועם טרבון, זה הרגיש כאילו הטמפרטורה ירדה עוד יותר. זה הספיק להקפיא אנשים, אז כדאי שאעזוב מוקדם," היא חשבה.
אבל נראה שטרבון וילסון קצת לא מרוצה מכל זה. "היא כנראה סתם עוד פנים יפות עם רצונות לא מציאותיים. היא מפחדת שאני אשנה את דעתי גם אחרי שאקבל רישיון נישואין. זה הראה שהיא די נואשת לזה, כשראתה כמה היא חסרת סבלנות לדעת כמה זמן ייקח העיבוד," הוא חשב.
לנטלי לא היה מושג שהאיש לידה מזלזל בה כל כך.
קבלת רישיון הנישואין אפילו לא לקחה חצי שעה. הם קיבלו את זה תוך 18 דקות בלבד.
במהלך התהליך, תיאו וילסון צפה בכל ההליכים הושלמו. ליבו חסר המנוחה נרגע רק כאשר נכדו מסר לו את רישיון הנישואין.
נטלי הכניסה את רישיון הנישואין לכיס שלה ואמרה לג'נטלמן הזקן, "מר וילסון, יש לי משהו לעשות, אז אני אלך קודם."
"בסדר, טרבון, תשאיר את מספר הטלפון שלך, ותן לנטלי לעבור לחדר שלך מחר."
טרבון סימן בעיניו לשומר הראש שלו, ושומר הראש הערני מסר כרטיס ביקור כהנחייתו.
נטלי הציצה בכרטיס הביקור ולא הייתה לה תגובה רגשית רבה לפני שהכניסה אותו לכיס שלה.
האיש שהלך מלפנים עצר לפתע והסתובב. עיניו היו שקטות וקרות, חסרות רגש, כאילו שתי בריכות מים עמוקות ובלתי נתפסות הפיצו קור מצמרר. "מיס פוסטר, אני מקווה שתשמרי על ענייני היום בסוד. אם זה יהיה ידוע על ידי זרים, תצטרכי לשאת בתוצאות. רק תזכורת ידידותית, התוצאות הן מעבר למה שאת יכולה לשאת."
בכך, הוא עזב מבלי להסתכל לאחור.
אחרי זמן מה, נטלי סוף סוף הבינה שמאיימים עליה לשמור את הנישואים בסוד. "למה לא פשוט להגיד את זה ישירות במקום להשתמש בכל כך הרבה מילים? זה חסר טעם," היא רטנה לעצמה.
היא לא פחדה מכלום.
לפני שיצאה מהדלת, היא הרימה מבט והציצה בסיסמה שעליה.
"אם האדם הזה אוהב אותך, זה לא משנה אם אתם מתחתנים או לא.
"אם האדם הזה לא אוהב אותך, אפילו החוק לא יכול לעשות כלום כי החוק לא יכול לשלוט ברגשות אנושיים.
"להתחתן לא בהכרח אומר אושר.
"להיות רווק לא אומר שאתה לא יכול להיות מאושר.
"כולנו באים לעולם הזה לבד ולא יכולים לעזוב בו זמנית גם כן.
"אהבה היא מותרות לנשמה. זה בסדר אם אין לך את זה."
היא חשבה שזה הגיוני וקראה את זה עוד כמה פעמים, במצב רוח מורכב. זה הרגיש דומה אך שונה ממצב הרוח הנוכחי שלה.
"התחתנתי עם זר שאף אחד לא אוהב אותי בכלל. להתחתן לא בהכרח אומר אושר. אין לי ברירה אלא לקבל את זה לעת עתה. עדיין יש זמן לחזור לבית החולים," חשבה נטלי.
היא צילמה תמונה של רישיון הנישואין ושלחה אותה לסבה, יחד עם הודעה קולית. "סבא, סיימתי את המשימה שלי. זה הדבר האמיתי. אני מבטיחה את זה. אם אתה לא מאמין לי, אתה יכול להתקשר למר וילסון ולשאול אותו. הוא פיקח על כל התהליך. עכשיו, אתה צריך לאכול טוב ולא להטריד אותי יותר. אני צריכה לחזור לעבודה בבית החולים."
"אני צריכה לקרוא לג'נטלמן הזקן מר וילסון. הוא פשוט אמר שהשם של הנכד שלו היה משהו וילסון," תהתה נטלי.
ברגע ששלחה את הטקסט, נטלי לחצה על המסך כדי לכבות אותו והכניסה את הטלפון לכיס שלה.
ואז היא רצה אל המרצדס.
