לפני שלוש שנים~ "היי, חזרתי, הייז. מצטערת על ההפרעה קודם. דרסתי מישהו." "אוי אלוהים, טניה. חשבתי שעשית תאונת דרכים או משהו. פתאום לא ענית לי ושמעתי חבטה חזקה." "בדיוק הגעתי לבית החולים. הטלפון שלי נזרק לרצפה כשדרסתי את האיש. טְסְק, אני ממהרת, ואני מאחרת לאסוף את סבא." "אל תיבהלי, בסדר? שאפי ונשפי. הכי חשוב שהגעת לבית החולים בשלום." "כן, נסעתי במהירות ממשרד הסוכנות וכמעט דרסתי הולך רגל בצומת, רחוב אחד לפני שהגעתי לבית החולים המרכזי. זה מטורף. אני בקושי מצליחה לחלק את המחשבות שלי בין הטיפול בסבא החולה שלי לתצוגת האופנה מחר בלילה. האירוע מאוד חשוב לי. זה השער שלי לקריירה מזהירה כסופרמודל." "רגוע, טניה. הכל יהיה בסדר. אין צורך לדאוג." טניה עצרה לרגע מול חדר הטיפולים הסגור היטב של סבה. היא לקחה את הזמן לייצב את נשימתה ואת פעימות ליבה, שהדהדו כל כך חזק בחלל החזה שלה. היא יכלה להרגיש את האדרנלין זורם בכל גופה, במיוחד בחזה. טניה כמעט חשבה שאולי יש לה מחלת לב כמו לסבה אם היא לא הייתה נזכרת שיש לה הרבה דברים שגרמו לה להיות כל כך קדחתנית באותו זמן. "תירגעי. את בהחלט תקבלי כרטיס זהב למילאנו להיות אחת הדוגמניות בתצוגת הענק." "תודה, אני מעריכה את זה. אבל אני מאוד עצבנית עכשיו. אני מפחדת שאכשל ולא תהיה לי הזדמנות נוספת." "תסמכי עלי, הביצועים שלך בשבוע שעבר היו מושלמים. מחר בלילה את בהחלט תזרחי כמו כוכב." "בסדר. נדבר על זה אחר כך. אני צריכה לקחת את סבא שלי הביתה. אפגוש אותך בלובי של הסוכנות בעוד שעה." "בסדר. נתראה בקרוב, יקירתי. אל תיסעי במהירות. הבאת איש עם מחלת לב כרונית." "אני יודעת. אני האדם היחיד שרוצה שהסבא שלי יחיה עוד אלף שנים, אז אני לא אפגע בו. להתראות, הייז." טניה דחפה את הטלפון הנייד שלה לתיק המיני שלה. התיק היה בגודל כף יד של מבוגר בלבד. אבל באופן מוזר, תיק קטן כל כך נמכר תוך חמש דקות בלבד. מטורף! טניה נשפה לאט לפני שפתחה את חדר הטיפולים של סבה. היא שינתה את הבעת פניה במהירות לחיוך המתוק ביותר כדי לברך את סבה, שישב על האלונקה, לבדו ומהרהר. "היי, סבא." טניה ניגשה אל סבה בצעדים קלים ונתנה לו נשיקה על לחיו המקומטות. "איחרת." "אני מצטערת. יש דברים שאני צריכה לעשות בבניין התערוכה לקראת האירוע מחר בלילה. ונתקעתי בפקק תנועה. אני מצטערת, סבא." סבה עדיין היה זועף. טניה לקחה את כף ידו של סבה ולחצה אותה בעדינות. "מה שלומך היום? מה אמר הרופא?" "הוא אמר שאחיה עוד אלף שנים." "מצוין! זה בדיוק מה שאני רוצה ממך, סבא." "נתתי לך את מה שאת רוצה. הגיע הזמן שאת תתני לי את מה שאני רוצה." "תגיד לי מה אתה רוצה. אתה רוצה שאקח אותך לדוג בשבת? נשהה בבקתה ונאכל דגים צלויים. זה לא כיף?" "טְסְק, אני זקן מדי בשביל ללכת לדוג." "נו באמת, אתה לא זקן בכלל. אתה עדיין הסבא הנאה שלי. אני תמיד שמחה ללכת לדוג איתך. אתה תמיד נראה נהדר כשאתה מחזיק חכה," טניה טפחה על כתפו של סבה בגאווה. "זה היה לפני עשרים שנה. עכשיו כשאת בת עשרים ושמונה, את כבר לא הילדה הקטנה שהייתה רצה סביב דליים מלאים בדגים ומעודדת אותי לתפוס עוד דגים לקחת הביתה." טניה חייכה מעט כשראתה את סבה מנפח בעדינות את שיערה הזהוב. היא לא ציפתה שהזמן יעבור כל כך מהר סביבם. דברים רבים קרו בילדותה. דברים טובים ודברים רעים. כמה טניה רצתה שהיא לא תצטרך להתבגר כל כך מהר כדי שהיא תמיד תוכל לבלות עם סבה. היא הרגישה אשמה כלפי סבה כי הבגרות שלה גרמה לה לשאוף להיות סופרמודל. וזה אומר שלא היה לה הרבה זמן לסבה. "אני מצטערת כי הייתי כל כך עסוקה לאחרונה. מעולם לא הייתי שם בשבילך וטיפלתי בך כשחלית." "אל תדאגי. רוז מטפלת בי טוב יותר ממך." "טְסְק, אתה פוגע לי בלב," טניה העמידה פנים שהיא מתרגזת. "אל תעזי להראות פנים זעופות בפני. עוד לא אמרתי לך מה אני רוצה ממך." "אה, בסדר. תגיד לי מה אני יכולה לעשות כדי לפצות על הימים המועטים שבהם החמצתי ביקור אצלך בבית החולים?" ג'ייק חייך. טניה החלה לחשוד כשראתה את ההבעה המוזרה על פניו של סבה. "אני רוצה שתתחתני בהקדם האפשרי." שנייה אחת, שתיים. טניה שתקה. היא הייתה המומה לשמוע את בקשתו הפתאומית של סבה. לא הייתה זו הפעם הראשונה שסבה דיבר על נישואין, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שטניה שמעה את סבה מדבר על נישואין בנימה מוצקה. "סבא, אתה רציני?" "מעולם לא הייתי רציני יותר מזה." "אני רק בת עשרים ושמונה. למה אני מתחתנת עכשיו? חוץ מזה, יש לי קריירה שבאמת תופסת את תשומת ליבי. אני לא יכולה להתחתן עכשיו. ואין לי חבר כרגע." "אז מתי את הולכת להתחתן?" "אולי בעוד חמש שנים, או בעוד עשר שנים." "אני לא אהיה פה בעוד חמש שנים או עשר שנים." "הרופא שלך לא אמר שתחיה עוד אלף שנים? בעוד עשר שנים תראה אותי מתחתנת עם האיש שאני אוהבת." ג'ייק לקח את ידה של נכדתו ושפשף אותה בעדינות. "הלוואי והיה לי כל כך הרבה זמן. אבל המחלה שלי לא מאפשרת לי לפנטז יותר מדי. הבטחתי להורים שלך לטפל בך. עכשיו אני מרגיש שאני לא יכול לטפל בך יותר. את צריכה גבר שיכול לטפל בך במקומי." "סבא, בבקשה. אל ת—" "אני מכיר גבר שיכול להשגיח עלייך בשבילי. הוא גבר טוב ואחראי. אני רוצה שתתחתני איתו." טניה נותרה ללא מילים. היא שנאה את הצורך להתמודד עם סבה, שהתרגז כמו תלמיד כיתה ג'. סבה יוודא שטניה תעשה את מה שהוא רוצה. "את יכולה לפגוש אותו, אולי לאכול ארוחת ערב. לשוחח. אין צורך להתחתן עכשיו." "אבל אתה בהחלט תבקש ממני להתחתן איתו בשבוע הבא," טניה נחרה. "למה לדחות את החתונה כל כך הרבה זמן אחרי שהכרתם ושוחחתם? הוא בחור טוב. אני מבטיח שתחבבי אותו." טניה נאנחה בקול רם. היא שחררה את אחיזתו של סבה מכף ידה ושפשפה את פניה בתסכול. "סבא, אני לא רוצה לפגוע בך. אבל אלה החיים שלי. כלומר, מישהו שאתה חושב שהוא טוב, לא בהכרח אומר שהוא יתאים לי. חוץ מזה, כרגע אני רק רוצה להתמקד בקריירה שלי. אם מחר בלילה אצליח להרשים את השופטים, אטוס למילאנו לתצוגת הענק. אני אוודא שאעבור את האודישן מחר בלילה. אני לא יכולה להתחתן עם אף גבר שאתה חושב שהוא טוב בזמן הקרוב." "האיש הזה לא ימנע ממך להגשים את החלומות שלך. בבקשה, תתחתני איתו, כדי שאוכל להיות בשלווה בסוף חיי." "תפסיק להגיד כאילו אתה תמות מחר. תחיה עוד אלף שנים, סבא!" טניה צעקה בכעס. היא לא יכלה לשלוט ברגשותיה. וברגע שהכעס עזב את פיה, היא הייתה בטוחה, יהיה לה את כל היום להתחרט על הכל. "בבקשה, אל תגידי את זה בפני שוב." "אנחנו פשוט לא יודעים מה יקרה בעתיד," קולו של ג'ייק נשמע צרוד ורטוב יותר ויותר. "מה שקרה להורים שלך גרם לי להבין שדברים יכולים לקרות פתאום ובלי למנוע אותם. אני רק מפחד שתהיי לבד אחרי שאעלם לנצח. את הנכדה היחידה שלי. אני אוהב אותך מאוד ורוצה את הטוב ביותר בשבילך." טניה הרימה את פניה כדי לעצור את הדמעות שהחלו להצטבר בעיניה. היא שנאה את זה כשסבה התחיל להעלות את הוריה וגרם לכל ההגנות הרגשיות שלה לקרוס. "מי?" טניה ניגבה בחוזקה דמעה שגלשה על לחייה. "מי האיש שתשדך לי איתו?" "זה אומר שאת מסכימה?" "אני לא אומרת שאני מסכימה. אני רק רוצה לדעת מי הבחור הזה. למה אתה כל כך מתעקש שאני אתחתן איתו, למרות שאנחנו לא מכירים אחד את השני ומעולם לא נפגשנו?" "הוא היה כאן כמה דקות לפני שהגעת. הוא הרופא שטפל במחלת הלב שלי כל הזמן הזה." "רופא? הו, אתה צוחק איתי, סבא," טניה נאנחה. בכל חייה היא מעולם לא חשבה שהיא תתחתן עם רופא. ראשית, כי היא שנאה בתי חולים. שנית, כי רופא היה בדרך כלל מאוד משעמם עם משקפיים עבים, ראש קירח ומכשיר שמיעה תלוי על צווארו. היא תמיד זכרה את פניו של הרופא שנהג לטפל בהוריה, ומאז היא לא אהבה לראות רופאים סביבה. "אין גבר אחר? אני לא רוצה להתחתן עם רופא." "הוא לא סתם רופא. הוא מנתח חזה ולב. אחרי הכל, הוא היחיד שטוב וראוי להתחתן איתך. אדבר איתו על ארגון הנישואין שלך." "אלוהים, עוד לא אמרתי שאני מסכימה." "את חייבת להסכים. זו המשאלה האחרונה שלי לפני שאמות." "אל תגיד את זה שוב." "תבטיחי לי שתתחתני עם האיש שאני אשדך לך איתו." טניה הביטה בסבה בחוסר אמון. "טניה, זו הבקשה שלי לפני שאני—" "בסדר, בסדר. תפסיק להגיד את זה בפני. אני לא רוצה לשמוע את זה." ג'ייק חייך חיוך רך. הוא הצליח לשכנע את נכדתו והוא היה בטוח שטניה תעשה את זה בשבילו. הוא רק צריך לשכנע את דוקטור הוילט להתחתן עם נכדתו. "אבל איך אתחתן איתו אם לעולם לא אפגוש אותו ואכיר אותו? חוץ מזה, אהיה עסוקה מאוד בקריירה שלי. אין לי זמן לחתונה מפוארת או משהו כזה." "קל. תן לסבא לדאוג להכל. חוץ מזה, את לא צריכה לערוך את קבלת הפנים לחתונה עכשיו. אבל לפחות, את צריכה לרשום את נישואייך במרשם האזרחי כדי שאוכל להיות בטוח שאת והוא באמת נשואים." שיט! טניה קיללה בליבה. היא באמת לא יכלה לכופף את סבה. אבל היא בהחלט יכלה לכופף את האיש כדי למנוע את הנישואין מלהתרחש. והיא תעשה זאת. בכל מחיר.