האיש בצד השני של הקו, הייז, היה בריון שעבד בחלק הזה של דרום העיר. כל העבודות המלוכלכות לפני ואחרי כליאתה של סברינה נוהלו כולן על ידי הייז. משפחת לין התקשרה עם הייז יותר מפעם אחת. סלין חשבה שאולי כדאי לה ללכת על הגדול הפעם. משפחת לין לא רצתה לקחת את חייה של סברינה לפני החתונה של סלין וסבסטיאן מלכתחילה. הם חששו שזה יגרום לצרות גדולות, והחתונה תיפגע, אבל הייתה גם סיבה נוספת. סלין רצתה להעביר באופן אישי את החדשות לסברינה שכל האושר שהיא קיבלה הוחלף בגופה של סברינה. סלין רצתה להרגיז את סברינה. עם זאת, לסלין לא היה אכפת עכשיו. היא רצתה שסברינה תמות! היא רצתה שהיא תמות מיד. בצד השני, הייז ביקש עשרה מיליון דולר בבת אחת. סלין הייתה המומה, "הייז! התיאבון שלך גדול מדי, לא?" הייז, לעומת זאת, השמיע צחוק מרושע. "אני יודע מי הבן אדם שרצית שאטפל בו. לא רק שאעזור לך לעשות עבודה נקייה, אלא גם אתן לה סוף נורא. השנאה שלך תיפתר אז, לא? כמו כן, אם את מוכנה, את יכולה להיות עדה בעצמך איך אני מענה אותה. את לא חושבת שזה שווה את המחיר שציינתי?" סלין הסכימה במקום. "בסדר. אם זה עולה עשרה מיליון, אז עשרה מיליון זה יהיה." אף על פי שהסכום הזה לא היה סכום קטן עבור משפחת לין, סלין חשבה על איך היא תתחתן עם סבסטיאן בקרוב ותהפוך לאישה של הבית במשפחת פורד, כך שסלין הרגישה שעשרה מיליון זה לא בעיה בכלל. אחרי שהיא עשתה הסדר נעים עם הייז, סלין ניתקה את הטלפון ולעגה לעצמה. "סברינה! כל מה שהיה אמור להיות שלך הוא שלי, שלי! סיימת את המשימה שלך, אז את צריכה ללכת לגיהנום, לכי תמותי!" סלין הציצה לאחור בזדוניות לעבר מסעדת קלאודלה, ואז עזבה במהירות. סברינה בדיוק דחפה את גרייס בכיסא גלגלים מחוץ למסעדה. "אמא, את יכולה לבוא הביתה להישאר היום?" שאלה סברינה. היא ידעה שזה בלתי אפשרי, אבל היא עדיין הייתה צריכה לשאול. המחלה של גרייס הייתה כל כך רצינית שאפילו אם היא תבוא לחתונה, היא תצטרך להיות מלווה על ידי הצוות הרפואי, והרופא הרשה לה לצאת רק לשלוש שעות. אחרי שלוש שעות, היא מיד צריכה לחזור למחלקה. גרייס הנידה בראשה עם חיוך על פניה, "ילדה טיפשה, היום זה יום החתונה שלך עם סבסטיאן. את צריכה לבלות זמן טוב איתו לבד, אז איך אני יכולה להיות גלגל שלישי? אני אבקש מהצוות הרפואי ללוות אותי בחזרה לבית החולים כדי שאני אהיה בסדר. את וסבסטיאן תלכו ישר הביתה." "בסדר, אמא." סברינה צפתה בגרייס כשהיא נכנסה למכונית. היא שמרה על עיניה עליה עד שהמכונית נסעה משם. כשחזרה שוב, סבסטיאן כבר לא היה שם. סברינה לא יכלה שלא לחייך בעצב. זה היה רק עניין, אחרי הכל. הוא עשה הכל כדי לרצות את אמו. מצד שני, סברינה עשתה את זה כי גרייס הייתה החום היחיד בעולמה. בלי קשר לאי הבנות שהיו לסבסטיאן כלפיה, לא משנה כמה קשה או קר, היא תלווה את גרייס לצעוד במסע חייה האחרון. סברינה גררה את שמלת הכלה שלה באורך הרצפה דרך האולם ופנתה לחדר ההלבשה. קבוצה של עוזרים הסתכלה עליה במבט מוזר. סברינה מיהרה לחדר ההלבשה, אבל היא לא ראתה את הבגדים שהיא החליפה. עוזרת ניגשה אליה ושאלה, "מה את מחפשת?" "אני... איפה הבגדים שלי?" שאלה סברינה. "אה?" "חצאית עיפרון שחורה וחולצה לבנה שהייתה קצת מלוכלכת..." "אה, זה? חשבנו שזה זבל, אז זרקנו את זה." סברינה נותרה ללא מילים. איך היא יכולה לעזוב ולקחת את האוטובוס בלי להחליף לבגדים יומיומיים? היא לא יכולה סתם לקחת את האוטובוס בשמלת כלה ועקבי קריסטל, נכון? היא הוציאה את הטלפון שלה כדי להתקשר לסבסטיאן, אבל הוא לא ענה. סברינה ישבה לבדה באולם בשמלת הכלה שלה, לא ידעה לאן ללכת. לפני שעה, היא הייתה הכלה היפה שכולם קינאו בה, אבל עכשיו, כמו סלין, היא הפכה לבדיחה במסעדה. היא הרימה את הטלפון שלה והקלידה הודעה לסבסטיאן. [אתה לא הולך לתת לי לחזור למקום שלך? אנא יעץ.] סבסטיאן לא ענה להודעה. סברינה חיכתה שעתיים שלמות במסעדה. החשיך, ונראה שהיא צריכה לקחת את האוטובוס בשמלת הכלה שלה כדי לחזור למקום של סבסטיאן. כשהיא עמדה לקום, קול מנומס אמר, "גברת סקוט, למאסטר סבסטיאן היה משהו לטפל בו, אז הוא כבר עזב. אני אהיה אחראי לשלוח אותך חזרה." אחרי שראתה את הגעתו של קינגסטון - העוזר של סבסטיאן - סברינה סוף סוף אמרה בתחושת הקלה, "ממ." כשחזרה למקום של סבסטיאן, הסלון היה שקט, אז היא ניחשה שהוא כבר הלך לישון. סברינה עמדה לחזור לחדר השינה שלה ולהחליף את שמלת הכלה שלה כשלפתע ראתה את הצמיד הירוק אזמרגד שגרייס שמה על פרק ידה. הצמיד הזה צריך להיות שווה לא מעט כסף. סברינה לעולם לא תהיה כל כך נאיבית לחשוב שסבסטיאן ייתן לה את הצמיד הזה. היא הורידה את הצמיד, עמדה מחוץ לדלת חדר השינה של סבסטיאן ודפקה, אבל לא היה שום קול בפנים. סברינה דפקה שוב, אבל הדלת נפתחה מעצמה. סברינה דחפה עוד יותר את הדלת והסתכלה. סבסטיאן לא היה בחדר השינה. הוא עוד לא חזר. סברינה ניחשה שסבסטיאן צריך להיות אצל משפחת לין כדי לנחם את סלין כרגע. היא תסתובב ותלך, אבל היא הרגישה שיש להחזיר לו צמיד יקר ערך כמו זה לאחסון בהקדם האפשרי. היא נכנסה ושמה את הצמיד על שולחן המיטה של סבסטיאן. כשחזרה לדלת כדי לצאת, סברינה הבינה שהדלת לא תיפתח. היא נבהלה לרגע. היא הטתה את ראשה כדי לבדוק איפה המנעול הנסתר על ידית הדלת, אך לא הצליחה למצוא אותו. הדלת לא שונה מדלת חדר רגילה וגם לידית הדלת לא היה מנעול נסתר, אבל למה היא לא תיפתח? היא דחפה ומשכה חזק. הדלת לא זזה כשגם לחצה חזק על ידית הדלת. סברינה הייתה כולה מזיעה, אבל היא עדיין לא הצליחה לפתוח אותה בסוף. היא יכלה רק לחזור לשולחן המיטה של סבסטיאן. היא רצתה לפתוח את המגירה כדי לראות אם יש מפתח או כרטיס דלת. עם זאת, כשהיא פתחה את המגירה, פגיון מבריק נורה לפתע מהמגירה ועף ישר לכיוונה. "אה..." סברינה הייתה כל כך המומה ומבוהלת, והצבעים התנקזו מפניה. עם זאת, שום דבר מסוכן לא קרה. הפגיון רק נגע בגופה של סברינה ואז קפץ אוטומטית חזרה. הפגיון נתקע לקיר, והיה קו מעליו. סברינה רק הבינה מה כתוב למעלה אחרי שהיא שמה לב מקרוב. 'הפעם הראשונה הייתה רק אזעקת שווא. אם תעזי לגעת שוב במשהו בחדר, תרוסקי למוות.' סברינה נבהלה. היא פרצה בזיעה קרה, ולא יכלה אפילו לעמוד דום. היא בקושי התאוששה מההלם הראשוני ורצתה להחזיק את המיטה לתמיכה, אבל היא משכה במהירות את ידה לאחור בפחד כשכמעט נגעה בשמיכה. היא לא העזה לגעת בשום דבר ויכלה רק להתכווץ בפינה ליד הדלת. היא חשבה שהיא גמורה. סבסטיאן לא ישחרר אותה כשיחזור, גם אם כלי הנשק הנסתרים בחדרו של סבסטיאן לא ירסקו אותה למוות. היא התכווצה בפינה כשהיא חיבקה את ברכיה, ונרדמה בלי להבין זאת. סבסטיאן - שחזר בשעת לילה מאוחרת - הגיע לדלת חדר השינה ומיד הבחין שמישהו נגע בדלת שלו. סבסטיאן נבהל ומיד פתח אותה, ואז הוא ראה את האישה מתכווצת בפינה.