סיירה ניגבה את דמעותיה, תיקנה את האיפור ודחפה את דלת השירותים. כשצעדה החוצה, הדבר הראשון שראתה היה את בנסון וסופי, זרועות שלובות, מצלצלים כוסות בלחיים. "חה חה. בנסון, אם אתה כבר עושה הצגה, לך עד הסוף! למה לא תלך לסוויטת הירח דבש אחרי זה?" "וואו, לבנסון יש הכל – אישה אלגנטית וקלאסית ועוזרת קטנה וחמודה שפלרטטת איתו!" לבה של סיירה התכווץ בכאב כשמבטה נפל על זרועותיהם השלובות. זה הגבר שהיא אהבה במשך עשר שנים... מישהו הבחין בסיירה שחזרה ודחף את בנסון, קולו נחלש ללחישה. "בנסון, זה מספיק. סיירה חזרה." "סיירה, הם רק צוחקים ומנסים להקל על האווירה. אל ת—" אבל בנסון אפילו לא נתן להם לסיים לפני שהתפרץ בחדות. "אני לא הולך לסבול את ההתפרצויות שלה!" ואז הוא פנה אל סיירה במלואו, הרים גבה כאילו מאתגר אותה להגיב. "אם את לא אוהבת את מה שאת רואה, אז תלכי. תפסיקי לעמוד שם ולהרוס לי את המצב רוח." סיירה הכריחה את עצמה לנשום מעבר לכאב הצורב שהצטבר באפה, עיניה נעלו על עיניו של בנסון. "בנסון, אנחנו נפרדים." מילותיה נתלו באוויר, חותכות את החדר כמו להב. הפטפוט פסק מיד. האם הם שמעו נכון? סיירה בדיוק נפרדה מבנסון? בנסון קפא. ואז, בצחוק בלתי מאמין, הוא ניער את בדל הסיגריה שלו. "את רצינית? אל תבואי לבכות לי אחר כך כשאת תשני את דעתך ותרצי אותי בחזרה." "סיירה, אני כל כך מצטערת. מר גריי רק עשה לי חברה ליום ההולדת שלי כי לא היו לי חברים. בבקשה אל תתני לזה להשפיע על מערכת היחסים שלך איתו." "אם את כועסת, את יכולה לסטור לי כמה פעמים, אבל בבקשה, אני מתחננת, אל תיפרדי ממר גריי." סופי צעדה קדימה, אוחזת בידה של סיירה באצבעות רועדות. פניה היו צבועות בהבעה רחמנית וחסרת אונים. סטירה! הקול הדהד בחדר כשכף ידה של סיירה פגעה בלחי של סופי. סופי קפאה, המומה לחלוטין מכך שסיירה באמת הכתה אותה. צריבה חדה הקרינה על פניה, והיא הבינה שהאיפור שהיא טרחה עליו כנראה נהרס. "סיירה, את משוגעת?" בנסון, שהיה המום באותה מידה ממעשיה של סיירה, עמד קפוא לרגע. ואז, כשהתעשת, הוא הרים את קולו וסער קדימה. הוא דחף את סיירה בחוזקה, מושך את סופי מאחוריו כדי להגן עליה. סיירה מעדה לאחור מעוצמת הדחיפה, והתנגשה בקצה שולחן הקפה. זרועה נתפסה בלהב סכין הפירות שהונחה שם, וחתך דק וחד הופיע. דם החל לזרום כמעט מיד. עיניו של בנסון נעו אל הדם, ולרגע קצר, הבעתו השתנתה. הוא צעד באינסטינקט לעבר סיירה כאילו כדי לעזור לה. אבל לפני שהספיק לזוז הלאה, סופי אחזה בזרועו בחוזקה. "מר גריי, זה הכל באשמתי. בבקשה אל תכעס על סיירה. אני מוכנה לקבל כמה סטירות אם זה אומר שהיא לא תהיה יותר עצובה." מבטו של בנסון עבר ללחי האדומה והנפוחה של סופי, וכל רגשי האשמה שחש כלפי סיירה נעלמו ברגע אחד. כעס וגועל החליפו אותם. "תראי את עצמך, כל כך אכזרית ונבזית. אין לך אפילו שמץ מהטוב לב שיש לסופי. עכשיו, את הולכת להתנצל בפניה." קולו היה תקיף ונוקב, אבל הכל היה בהגנה על אישה אחרת. סיירה עצמה את עיניה, הודפת לאחור את הדמעות שמאיימות לפרוץ. הכאב בזרועה מהחתך לא היה שווה לכלום לעומת הכאב בליבה. במשך שנים, היא רדפה אחרי בנסון, מאמינה שיום אחד הוא יסתובב ובאמת יראה אותה. אבל הילד שפעם סיכן את חייו, הסתער לתוך שריפה כדי להציל אותה, כבר לא קיים. והיא? היא הייתה עייפה. היא לא רצתה לרדוף אחריו יותר. סיירה פקחה את עיניה ועמדה לאט. הדם מזרועה חדר לבד העדין של שמלתה הלבנה, וצבע אותו באדום עז. פניה היו חיוורות, אבל הבעתה הייתה קרה ונחושה. היא הביטה ישירות בעיניו של בנסון ואמרה, "אני לא אתנצל. היא ביקשה את זה." מבלי לחכות לתגובה, היא הסתובבה והלכה לעבר הדלת. צעדיה היו נחושים, גבה זקוף, עזיבתה הייתה החלטית וסופית. "בנסון, אני לא חושב שסיירה נראתה טוב מדי. היא מדממת הרבה. מה אם יקרה לה משהו?" מישהו אמר אחרי רגע ארוך של שתיקה. "היא לא הולכת למות," השיב בנסון בעצבנות, כשהתסכול הבהב על פניו. "אתה חושב שהיא באמת הולכת להיפרד ממך הפעם? איך תסביר את זה למשפחה שלך אם היא תעשה את זה?" משפחת שו ומשפחת גריי היו קרובות במשך דורות. כולם ידעו שלשתי המשפחות יש הסכמה לגבי סיירה ובנסון להיות ביחד. בנסון השמיע צחקוק ולחש סיגריה. "היא לא תיפרד. היא סתם עושה הצגה. תעזבו אותה לכמה ימים, והיא תתקן את עצמה ותחזור אליי."