מילותיו של בנסון תלויות באוויר, מהדהדות במשרד כמו סטירה. מחוץ לדלת, עמיתים לעבודה קפאו בהלם. סיירה הייתה דמות בכירה שהייתה בחברה מאז הקמתה, עבדה ללא לאות לצד בנסון כדי לסייע בסגירת חלק מהעסקאות הגדולות ביותר שלהם. והאם היא לא הייתה אמורה להיות החברה שלו? זו שכולם הניחו שהוא עומד לשאת לאישה? בינתיים, סופי הייתה בוגרת מכללה טרייה שאפילו לא יכלה לנסח מסמך תקין. איזו זכות הייתה לה להיות באותה רמה כמו סיירה, שלא לדבר על לקחת את המשרד שלה? העובדים חשו צביטה של ​​אמפתיה כלפי סיירה. הם ציפו שהיא תעמוד על שלה ותילחם חזרה. אבל להפתעתם, היא לא התווכחה. במקום זאת, היא החלה בשקט לארוז את חפציה. שתיקתה רק ליבתה את כעסו של בנסון. הוא הצביע לעבר התאים בחוץ, קולו חד. "אז לכי לעבוד שם!" סיירה לא היססה. היא שמרה על קור רוחה ונשאה את חפציה למרחב העבודה הפתוח. לא היה משנה לה היכן היא עבדה, היא כבר החליטה להתפטר. מהצד, סופי בקושי יכלה להכיל את שמחתה, אם כי הסתירה אותה מאחורי הבעה של חוסר אמון מהוסס. מושכת קלות בשרוולו של בנסון, היא שאלה בשקט, "מר גריי, אתה באמת נותן לי את המשרד הזה?" "כן," ענה בנסון בקיצור ראש. אבל גם כשענה, מבטו נדד לעבר המשרד החיצוני, שם סיירה התיישבה. סופי לא הצליחה לדכא את התרגשותה. מצביעה על הקירות האפורים הדהויים, היא שאלה בתמימות מזויפת, "מר גריי, אני לא אוהבת את הצבע הזה. הוא משעמם מדי. אפשר לצבוע אותו מחדש בוורוד?" "בטח. זה שלך עכשיו. תעשי עם זה מה שאת רוצה." המשרד הזה היה של סיירה במשך שלוש שנים. כל מה שהיה בו - מהשולחן הגדול והספה ועד לצמחים הקטנים ביותר ופריטי הנוי - נבחר בקפידה על ידה. עכשיו כשסופי רצתה להחליף את הכל, הוא לא האמין שסיירה תוכל לשמור על קור רוחה במהלך זה. אבל להפתעתו, סיירה לא הגיבה. היא שמרה על ראשה מורכן, התמקדה בעבודתה כאילו לא קרה דבר. בנסון פלט צחוק נמוך ומתוסכל. בסדר. היא פשוט הייתה צריכה להמשיך עם זה, לא? הוא תכנן לפצות על האסון של אמש על ידי ארגון הצעה נוספת עבורה בסוף השבוע הזה, אבל ברור שאין טעם יותר. לקראת סוף הבוקר, סיירה סוף סוף סיימה את ערימת המסמכים שעליהם עבדה. מותחת את צווארה הכואב, היא קמה לקחת כוס מים. אבל לפני שהיא יכלה לזוז, מישהו ניגש והגיש לה לאטה. "גברת שו, אנחנו בצד שלך. מר גריי הגזים הפעם!" עמית אחר נשען פנימה, מדבר בקול נמוך. "אל תדאגי. נמצא דרך להוציא את סופי." סיירה הציעה להם חיוך אסיר תודה. "תודה, אבל אין צורך. אני ממילא אעזוב את החברה בקרוב." דבריה שלחו גל של הלם בקרב עמיתיה לעבודה. למה? החברה הייתה על סף הנפקה. לעזוב עכשיו יהיה כמו למסור את כל עבודתה הקשה על מגש כסף למישהו אחר. אבל סיירה פשוט הניעה את ראשה, הבעתה רגועה ולא מודאגת. היא מעולם לא נהנתה באמת מניהול עסק. במשך שנים, היא נשארה בעולם הזה רק בגלל שהיא רצתה להישאר לצד בנסון. כשסיירה סיימה את לימודיה, הפרופסור שלה ניסה שוב ושוב לשכנע אותה להמשיך את לימודיה. אבל היא סירבה בעקשנות, מאכזבת את אלה שהאמינו בפוטנציאל שלה. עכשיו, היא נחושה למצוא את עצמה שוב, להרים את החלום שנטשה לפני שנים רבות. כשראו את הנחישות בעיניה, החליטו עמיתיה לעבודה לא ללחוץ עליה יותר. למרות שהיא איבדה לחלוטין את אמונה בבנסון, סיירה לא יכלה להכחיש את הצביטה של ​​ההיסוס שהיא חשה לגבי עזיבת העמיתים שאיתם עבדה יום יום. "הערב, ארוחת הערב עליי. בואו נתייחס לזה כפרידה," היא הכריזה בחיוך. היא הזמינה את ארוחת הפרידה במסעדה היוקרתית ביותר בעיר אוסיאנה. השולחן היה מעוטר במאכלים שונים, בעוד שורה שלמה של בקבוקי שמפניה עמדה מוכנה להיפתח. ברגע שהכוסות הורמו, האווירה התעוררה לחיים, אם כי כמה מעמיתיה הוותיקים של סיירה לא יכלו שלא לדמוע. "גברת שו, אנחנו עדיין לא מאמינים שזה קורה. את לא ראויה לזה, סופי ניצלה את המצב לחלוטין!" אמר אחד מהם. "מר גריי בטח עיוור. האישה הזאת סקוט היא לא יותר ממיתממת. איך היא בכלל יכולה להשוות אלייך, גברת שו?" הדהד אחר. סיירה הרימה את כוסה, חיוכה קליל אך יציב. "בסדר. בואו לא נדבר על דברים שמקלקלים את האווירה. אני עומדת לעזוב, אז בואו נתמקד במשהו משמח יותר." בדיוק כש הרימה את כוסה כדי ללגום, יד איתנה אחזה בפרק כף ידה מאחור. קול מוכר, חדור כעס, חתך את הפטפוט העליז. "סיירה, מה זה שאני שומע שאת עוזבת?"