כשתיאו שמע את הצירוף "פרידה", עיניו הכהות אורו קלות. מיד לאחר מכן, שאגתו הזועמת של בנסון הדהדה מחוץ לדלת. "פרידה? הא! האמת, נמאסתי ממך כבר מזמן. אם לא היית נצמדת אליי נואשות כל כך, לא הייתי מסתכל עלייך פעמיים!" הוא לעג. "סופי עדינה וטובה, בניגוד אלייך. את קטנונית ונכלולית, ואת אפילו לא יכולה להשתוות לזרת שלה! את משעממת וטיפשה. אשמח לראות מי יאהב אותך אחרי שתעזבי אותי!" כל מילה שיצאה מפיו של בנסון הרגישה כמו קוץ, שחודר עמוק לתוך ליבה של סיירה. היא נשכה את שפתיה בחוזקה וקפוצה את אגרופיה בחוזקה. אז ככה הוא ראה אותה. בנסון מעולם לא באמת חיבב אותה. "ממזר!" קול מצמרר נשמע לידה. פניו של תיאו החשיכו כשהוא הושיט יד לדלת. סיירה נבהלה ותפסה את ידו. "אל," היא לחשה, מנענעת את ראשה בעדינות, עיניה האדומות נושאות תחינה שקטה. היא הייתה מודעת היטב למראה המבולגן שלה. הדבר האחרון שהיא רצתה היה להתמודד שוב עם מבטו המאוכזב של בנסון או לראות איך הוא מגן על סופי. חוץ מזה, היא ותיאו כבר היו במצב שיהיה קשה להסביר. גבותיו של תיאו התקמטו עמוקות, זעמו היה כה עז שנראה שהוא יכול להכות את בנסון בלי לרסן את עצמו. איך בנסון יכול להתייחס אליה ככה? אם הוא היה יודע שהדברים יסתיימו ככה, הוא לעולם לא היה... שפתיו של תיאו נלחצו לקו דק. ליבו כאב למראה פניה החיוורות, מה שגרם לו לאבד לרגע את שלוותו. רק לאחר שהרעש בחוץ שכך, המתח בגופה של סיירה נרגע. עם זאת, היא עדיין הרגישה כאילו היא לכודה במרתף קרח, כל גופה חסר כל חום. "זה בסדר עכשיו. אתה יכול ללכת." היא הורידה את ראשה כשדיברה ועזבה את ידו. ואז, תיאו תפס את ידה בתמורה. סיירה הרימה את ראשה והסתכלה עליו, ניצוץ של חוסר שביעות רצון בעיניה. "מה אתה עושה?" תיאו הושיט יד ומחה את הדמעות החלושות בזווית עינה. קולו העמוק היה רך ועדין. "את רוצה לתת לבנסון מכות?" סיירה בהתה בו בהפתעה. הוא היה דודו של בנסון. האם הוא לא אמור לתפוס צד של בנסון? "אני תומך במה שנכון, לא בקשרי דם." כשהבחין כנראה בספק בליבה, תיאו הסביר את עצמו ברוגע. אף על פי כן, סיירה נענעה בראשה. היא הייתה מודעת לעצמה מספיק כדי לדעת שלא משנה כמה נורא בנסון, הוא עדיין היה חבר במשפחת גריי. דבריו של תיאו היו כנראה רק אמירות מנחמות. "תודה לך, דוד תיאו, אבל אין צורך. אין לי יותר קשר איתו." תיאו הבחין בחשש ובחוסר האמון בהבעתה הזהירה. שפתיו נלחצו לקו דק, ולאחר כמה שניות של שתיקה, הוא סוף סוף דיבר. "את אישה מדהימה. בנסון עיוור לא לראות את זה." קולו היה נמוך ועשיר, נושא אלגנטיות שהייתה גם מרגיעה וגם מטרידה. ריסיה של סיירה רעדו, וכאב בלתי מוסבר נוצר בגשר אפה. היא לא הגיבה. "אם נעשה לך עוול, למה לא דיברת?" שאל תיאו שוב. סיירה קפאה קלות. "איך אתה יודע שנעשה לי עוול? לא שמעת את בנסון אומר שבריונות לאחרים?" "אני סומך רק על מה שאני רואה בעיניים שלי," אמר תיאו בתקיפות, קולו יציב וקר. סיירה פרצה בצחוק מר. "בנסון ראה את זה גם, והוא שמע הכל. עם זאת, הוא עדיין בחר להגן על מישהו אחר. ליבו מוטה. לא משנה כמה אסביר, זה חסר תועלת." מבטו של תיאו החשיך כשאמר לאט. "אז, באמת החלטת להיפרד ממנו?" "כן." סיירה הנהנה בנחישות. "אז, דוד תיאו, אין צורך שתשמור עליי בגלל בנסון. תודה שעזרת לי אתמול." לפני שהספיקה לסיים לדבר, גבותיו של תיאו התקמטו. "מי אמר שאני שומר עלייך בגללו?"