המילים פגעו בלבו של בנסון בחדות של פגיון. סופי המשיכה לדבר בדאגה מזויפת. "מר גריי, אני פשוט מודאגת שאולי הוטעית. סיירה ביקשה להיפרד ממך והאשימה את שנינו בסיבה." "אבל מה אם היא זאת שהתאהבה במישהו אחר קודם? לא אכפת לי שיבינו אותי לא נכון, אבל אני חוששת שתיפגע ממה שאחרים עלולים לחשוב." בנסון לא ענה, אבל הבעתו התכהתה. אגרופיו נקמצו בחוזקה לצדדיו. שפתיה התעקלו לחיוך קל, נהנות מהניצחון החבוי בצללים. בינתיים, סיירה נלקחה לבית החולים על ידי תיאו כדי לחבוש מחדש את פצעיה. עד שהגיעה הביתה, היה זה מאוחר בלילה. לאחר שרחצה את עצמה, היא לקחה את התרופה שרשם בית החולים ושכבה על מיטתה. תוך רגעים, היא נסחפה לשינה, מבלי להיות מודעת לחלוטין לטלפון שלה שהבהב ללא הפסקה על שידת הלילה, מושתק ולא מורגש. באותו לילה, סיירה לא ישנה טוב. בחלומה, היא שכבה פרושה על הרצפה, חסרת אונים ופגיעה. בנסון החזיק את סופי בזרועותיו, נישא מעליה במבט קר ומגעיל. "סיירה, מעולם לא אהבתי אותך. תמיד היית כלבת המחמד הפתטית שלי. בכנות, תמיד שנאתי אותך. איך בכלל יכולת להשוות לסופי? היא אהבת האמת שלי." לאחר שאמר זאת, הוא נישק בעדינות את סופי. סיירה רעדה מזעם, אבל לא משנה כמה התאמצה, גופה סירב לזוז. סופי התרחקה מזרועותיו של בנסון והתקרבה אליה בהילוך נינוח, חיוך מרושע מעקם את שפתיה. "סיירה, מה הטעם ביופי שלך? מר גריי עדיין מעדיף אותי ומתעב אותך. תמיד שנאתי את הפנים היפות שלך. בואי נראה על מה תסמכי אחרי שאני אהרוס אותן." לפתע היא שלפה סכין, הבעתה מעוותת בזדון כשהיא כיוונה אותה אל פניה של סיירה. "לא!" פניה של סיירה החווירו כשניסתה לברוח, אבל גופה לא זז. היא יכלה רק לצפות באימה כשהלהב התקרב לפניה. באותו רגע, תיאו הופיע ובעט בסופי משם במכה חזקה. "כל מי שמעז לפגוע בה מחפש את מותו!" סיירה התעוררה בבהלה, עיניה פעורות לרווחה כשהתיישבה במיטה. לקח לה כמה שניות להבין שהכל היה חלום. היא נאנחה ושפשפה את רקותיה, והרגישה מבולבלת. היא חלמה על תיאו, ויצרה סצנה היישר מרומן מלודרמטי. היא אפילו לא קראה רומנים לאחרונה. למה שתיאו יגן עליה ככה? אחרי הכל, הוא היה רק חבר בכיר במשפחת גריי. העזרה האחרונה שלו הייתה כנראה רק בגלל אדוארד. סיירה מלמלה לעצמה כשהרימה את הטלפון שלה. המסך נדלק, והראה כמה שיחות שלא נענו מבנסון. אפילו בשעה 3:00 לפנות בוקר, הוא עדיין התקשר אליה. האם הוא השתגע? היא קמטה את מצחה, הניחה את הטלפון בצד וקמה מהמיטה. … בחברה, סופי נכנסה בחן למשרדו של המנכ"ל, כשהיא נושאת מגש ארוחת בוקר שהכינה בעצמה. היא הניחה אותו בזהירות על השולחן מול בנסון. "מר גריי, תודה שעמדת לצידי אתמול במסעדה. הכנתי את ארוחת הבוקר הזו בעצמי כדי להראות את הכרת התודה שלי. שמעתי שהבטן שלך קצת התהפכה, אז הכנתי דייסת בטטה ושיבולת שועל במיוחד בשבילך." לבנסון לא היה תיאבון, אבל ההשפעות של השתייה של אתמול בלילה השאירו את בטנו לא רגועה. "תודה. זה היה מתחשב מצדך," הוא אמר בפשטות והרים כף. כששמעה זאת, החיוך של סופי נעשה אפילו רך יותר, עם רמז לביישנות. "אם תאהב את זה, אני יכולה להכין לך ארוחת בוקר כל יום." בנסון לא הגיב. הוא לגם מהדייסה וקמט קלות את מצחו לפני שהניח את הכף. הבעתה של סופי השתנתה. היא שאלה במהירות, "זה לא מתאים לטעם שלך?" "זה לא רע… אבל אני רגיל לטעם של דייסת שיבולת השועל של סיירה. שלה שונה."