"את!" זה לא היה אף אחד אחר חוץ מראיין אייברסן. הרגשתי גועל. הוא רק חזר לאחרונה ללהקה הזו וכבר התחיל להתמזמז עם בחורות! הוא הרים גבה וענה, "כן, זה אני, ולידיעתך, זה המסיבה שלי, מותק." כעסתי כשהוא פנה אליי כ"מותק". הטלפון שלי המשיך לצלצל, אז התעלמתי ממנו והמשכתי ללכת. עצרתי במרחק קצר וקיבלתי את השיחה. "אבא" "איפה את, אליסון?" "א-אבא, באתי למסיבה." "מסיבה? איזו מסיבה?" קולו של אבי נשמע נואש. תמיד היה לו אכפת ממני מאוד. מאחר שהייתי אומגה, לו ולאמי היה אכפת מהבטיחות שלי. "מסיבה של בית הספר שלי. באתי לכאן עם תרזה. אז אל תדאג, אבא. היא תוריד אותי בבית." "זו הקלה. לא ענית לשיחות, אז אמא שלך דאגה." "תגיד לה שאני אחזור בקרוב." "בסדר, שמרי על עצמך ותחזרי בבטחה." "כן, אבא." הוא ניתק את השיחה, ואני נאנחתי. לא סיפרתי לו שאני במועדון. אני כבר לא ילדה. אז הם לא צריכים לדאוג לי. הסתובבתי כדי לחזור לתרזה. אבל ברגע שהסתובבתי, השתנקתי. "סיימת לדבר?" נעצתי מבט ברייאן. "כמעט הפחדת אותי למוות." הפינה השמאלית של שפתיו התרוממה קלות. "ובכן, רוב הבנות מתו על הפנים הנאות שלי, מותק." הוא קרץ לי וצחק אחרי שראה את התגובה ההמומה שלי. הוא לא נראה כמו מישהו שאפשר להתעסק איתו. הבגדים השחורים שלו נתנו לו הילה אפלה. לא סיפרתי לו מי אני. הוא אולי לא יזהה אותי, בדיוק כמו שלא זיהיתי אותו כשראיתי אותו לראשונה. צעדתי כדי לחלוף על פניו, אבל הוא עצר אותי. "לאן את הולכת?" "תן לי ללכת," אמרתי בטון קר. "טסס. מה עם הנזק שגרמת?" כששמעתי את דבריו, הרמתי אליו מבט. הוא היה מאוד גבוה. הוא אכן היה נאה, אבל זה לא תפס את תשומת ליבי. הוא לא היה ילד טוב. "על איזה נזק אתה מדבר?" שאלתי. "הרסת לי את הזמן המתוק עם יפהפייה. עכשיו מי ישלם את הפיצויים?" הייתי מבולבלת. על מה בדיוק הוא דיבר? הוא צעד צעד אחד קרוב יותר אליי, ונבהלתי. הכפתורים על החולצה שלו היו פתוחים. תחת האור העמום מאחוריי, יכולתי לראות את חזהו. "Esto quod es" זה היה כתוב על הצד הימני של כלוב הצלעות שלו. זה היה כמעט שישה אינץ' גובה, עוטף סביב רוב הצד שלו, וזה היה קשה לפספס. לפני שגופו כמעט נגע בשלי, דחפתי את חזהו חזק בידיי. "תרחק ממני." מיהרתי החוצה מהפינה, אבל התנגשתי באדם אחר. 'איך זה שאני ממשיכה להתנגש באנשים היום?' נאנחתי ורטנתי. למרבה הצער, זה היה אית'ן. כששם לב שאני מגיעה לפינה, הוא עיוות את פניו. כשנעץ מבט מאחוריי, הבעתו הפכה רצינית. ראיין הופיע סביב הפינה כשסובבתי את ראשי. הוא חייך חיוך זדוני לאית'ן כשזיהה אותו. החזרתי את מבטי לאית'ן. "סליחה." התרחקתי מאית'ן והגעתי לרחבת הריקודים. תרזה לא הייתה בשום מקום. התחלתי לחפש אותה. כדי לאתר את תרזה, המשכתי לדחוף קלות אנשים ברחבת הריקודים. יד אחזה בידי ומשכה אותי הרחק מהקהל. "הנה את! איפה היית? כשחזרתי לבר, לא הצלחתי למצוא אותך," אמרה תרזה תוך כדי התנשפות. "אבא התקשר אליי, אז הלכתי לענות לשיחה שלו." "חשבתי שאיבדתי אותך במועדון," אמרה תרזה וחיבקה אותי. "בואי נחזור," מלמלתי. היא הנהנה לי, ויצאנו מהמועדון. נשמתי נשימה עמוקה כשהאוויר הצח הגיע לפניי. הרגשתי מחנק בפנים עד שיצאתי והרגשתי בחיים. מסיבות בהחלט לא היו הקטע שלי. מועדונים לא היו המקום שלי. הייתי שמחה עם חיים פשוטים. האנשים האלה לא היו כמוני. החיים שלהם היו שונים באופן קיצוני משלי. הלכנו למכונית של תרזה ונכנסנו. תרזה התניעה את המכונית. "איפה היית, אגב? חיפשתי אותך כמעט בכל המועדון." "הייתי בפינה." "אה. לא חיפשתי בפינות. טעות שלי." "הממ." הבטתי החוצה. "למה המצב רוח שלך ירוד?" "פגשתי את הגבר הכי מגוחך שראיתי אי פעם." "מי?" "מישהו שיודע רק להפריע לבנות." שמעתי צליל של צחקוק. סובבתי את ראשי לעבר תרזה. "מה?" שאלתי. "את נראית עצבנית. מי הכעיס את החברה הכי טובה שלי?" "אותו ראיין אייברסן." מלמלתי. "מה?" היא צעקה. "היי, תפסיקי לצעוק. תתרכזי בכביש. אני לא רוצה למות." "אליסון, מה הוא עשה?" "שום דבר. הרסתי לו את הזמן הנפלא שלו, אז הוא ביקש תחליף." "מה לעזאזל!" "כן, בדיוק. דחפתי אותו חזק לפני שהוא יכל להתקרב אליי." "הממזר הזה!" נשפתי אוויר כשתרזה התחילה לקלל את ראיין. "אליסון, תתרחקי מראיין. נודעו לי הרבה דברים עליו. הוא היה פלייבוי בבית הספר הקודם שלו. כולם מבחוץ מכירים אותו, במיוחד בנות. הוא מאוד פופולרי בקרב בנות. הוא לא יוצא לדייטים אלא רק מז-" "אוקיי אוקיי תפסיקי." צעקתי ועצרתי אותה מלספר לי עוד. "אני לא רוצה לשמוע את הדברים המטופשים האלה." "בסדר." תרזה סגרה את פיה והמשיכה לנהוג בשקט. הגענו לבית שלי. יצאתי מהמכונית. "תודה, תרזה." "לא הייתי צריכה לבקש ממך לבוא איתי. רק גרמתי לך להשתעמם." "לא, נהניתי מהרגע איתך. אז תודה שוב. זו הייתה חוויה חדשה." תרזה הנהנה וחייכה, ואז היא נסעה. נכנסתי לבית שלי וראיתי את הוריי מחכים לי. אכלנו ארוחת ערב יחד, ואז הלכתי לישון. למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם. לאחר שסיימתי להתלבש לבית הספר, אמי התעקשה שאוכל ארוחת בוקר לפני שאצא מהבית. אבי צחק, "מה הבהילות?" "אבא, אני אאחר." "תגידי להם שאבא שלך עיכב אותך, אז איחרת." נענעתי בראשי. "אבא, אף אחד לא יודע שאני הבת של הבטא." "למה?" "אני לא רוצה למשוך תשומת לב. הם יתחילו להתייחס אליי אחרת, מה שאני לא רוצה. בדיוק כמו שהם מתייחסים לאית'ן." אמי דיברה, "גם ראיין הולך להצטרף לבית הספר שלך." הנהנתי והמשכתי לאכול. "לונה אלה אמרה לי להגיד לך אם תוכלי להראות לו את המקום מכיוון שהוא חדש." עצרתי וחשבתי, 'כן, הוא חדש והוא כבר התחיל להתמזמז עם בנות.' פתאום אבי נענע בראשו. "לא, הוא לא כמו אית'ן. את יכולה להיות חברה של אית'ן, אבל לא של ראיין. אני לא רוצה שתהיי בסביבתו, בסדר?" הסתכלתי על אבי בעיניים מבולבלות, אבל אז הבנתי שכולם ידעו על האישיות של ראיין. אז היה טוב להיות רחוק ממנו. "אל תדאג, אבא. אני אתרחק ממנו." אמי לא אמרה דבר. אכלנו ארוחת בוקר בשקט אחרי זה. תפסתי אוטובוס כדי ללכת לבית הספר. כשהגעתי לבית הספר שלי, שמתי לב שהבנות היו במצבי רוח שונים. חלקן נראו מרוצות, בעוד שאחרות היו מדוכאות. טיילתי במסדרון. מבטי נמשך לאית'ן. ג'ולי הייתה שם איתו. זרועותיהם היו שלובות, והם פנו לכיתה. 'האם הם השלימו אתמול בלילה?' תהיתי. הרגשתי שבורת לב. פניתי הצידה והלכתי לחדר ההלבשה. פתחתי את הלוקר שלי, אבל הופתעתי כשמישהו טרק את הדלת ועמד מאחוריי. בהלם, הסתובבתי. "מה גרם לך לחשוב שאני לא יכול לזהות אותך, אליסון קלארק?"