עבר שבוע מאז שהתחלתי להתחמק מאיתן. באותו יום, לא עניתי לאחיו, ריאן. הוא אמר שאני מאוהבת באיתן. הופתעתי בהתחלה, אבל אז הבנתי שהוא יכול לקרוא בעיניים שלי כשאני מסתכלת על אחיו. אחרי אותו יום, הוא לא בא להטריד אותי שוב. הוא הפך להיות מאוד פופולרי בבית הספר שלנו. כפי שטריזה אמרה, הוא לא יצא לדייטים. ראיתי אותו רק עם בנות שונות בכל פעם. גם איתן נראה מוזר בכל פעם שהוא היה סביבי. לא ידעתי למה. מכיוון שהתחמקתי ממנו, לא הייתי צריכה לחשוב על זה גם. "יום ההולדת של יקירתי מחר. אני כל כך מתרגשת." שמעתי את טריזה מעודדת לגבי יום ההולדת שלי. זה עמד להיות יום ההולדת השמונה עשר שלי. איכשהו הרגשתי לחוצה. זה היה הזמן שבו אנשי זאב מצאו את בני הזוג שלהם. אם לפני כן מישהו היה מסמן אותי, יכולתי להיות בת הזוג שלו. אבל עדיין לא התחברתי עם אף אחד, אז אני אקבל מישהו כבן זוג. "על מה את חושבת?" טריזה טפחה על כתפי. נענעתי בראשי. "שום דבר." "את עדיין חושבת על איתן?" נאנחתי. לא, אבל באותו זמן, כן, חשבתי עליו. היחסים שלו עם ג'ולי לא היו ברורים. הוא גם לא הצהיר על כך. אבל אני לא הטיפוס שלו, ויום ההולדת שלי מחר, אז אני צריכה לחשוב רק על בן הזוג שלי. מכיוון שהוא לא אוהב אותי, אני לא צריכה לחשוב עליו גם. "אני מודאגת לגבי בן הזוג שלי." הסברתי לטריזה. "אל תדאגי. הוא יבין אותך. את יודעת שבן זוג יכול לשנות את חייך באושר." הנהנתי בראשי. אבל זה לא היה זה. תמיד הרגשתי שאיתן הוא בן הזוג שלי. הרגשתי את זה במשך זמן רב. הרגשתי איכשהו קשורה אליו. הייתי בטוחה שהוא לא יכול להרגיש את זה אחרת; הוא לפחות היה מנסה לדבר איתי על זה. דיברנו קצת ואז חזרנו לשיעורים שלנו. אחרי השיעור האחרון שלי, חיכיתי לטריזה. עברתי ליד כמה כיתות כששמעתי נהמות. רגלי נעצרו. הפניתי את ראשי לכיוון הכיתה והתקרבתי לדלת. המסדרון היה ריק. הסתכלתי סביבי וגיליתי שאני היחידה שם. פתאום שמעתי קול חבטה. מיד פתחתי את הדלת וראיתי שני בנים מחזיקים זה את צווארוניו של זה. הייתי המומה כשראיתי את פניהם. "איתן!" צעקתי ורצתי אליו. אבל לפני שהספקתי להגיע אליו, ריאן כבר זרק אגרוף בפניו. דם יצא מזווית שפתו של איתן. איתן נסוג לאחור, וגבו נשען על קיר. הצמדתי את לחייו ושאלתי, "א-אתה ב-בסדר? מה קורה?" הוא קימט את מצחו כשראה אותי. הוא הזיז קלות את ידי מפניו. המעשים שלי עצמי הדהימו אותי. איתן ניגב את הדם משפתיו באגודלו. הסתכלתי על ריאן, שבהה בי בזעם. "מה קורה? למה אתה מכה אותו?" שאלתי אותו. הוא בהה בי לכמה שניות, ועיניו נעשו כהות, מה שהפחיד אותי. בימים אלה, הוא התנהג אלי רק בצורה ילדותית. מעולם לא ראיתי אותו ככה. נזכרתי כשעוד היה ילד, הוא תמיד כעס על אחרים. בלי שהבנתי, איתן הלך אליו והיכה אותו חזק. הייתי המומה. הם התחילו להילחם שוב. כמו חיות פרא, הם היו צמודים זה לזה בצוואר. "אתם יכולים להפסיק?" אמרתי וניסיתי להזיז את איתן. לא ידעתי מה לעשות. האם עלי להתקשר למישהו לעזרה? אחד מהם שבר את שפתיו, והשני שבר את לחיו. מה הייתי עושה? ניסיתי שוב להזיז אותם אבל נדחפתי על ידם. "אה!" נפלתי על קיר ונפגעתי בראשי. החזקתי במצחי. איתן וריאן שניהם הפסיקו להילחם והסתכלו עלי. הם נראו המומים. הם לא חשבו שאפגע. "פאק! מה קרה לך?" איתן אמר ורץ אלי. ריאן עמד במקום שבו היה תוך כדי מבט עלי. הרגשתי סחרחורת. "א-אל תריבו." הרגשתי חושך עוטף אותי והכל נעשה ריק סביבי. כשהתעוררתי ראיתי תקרה לבנה. ניסיתי להתיישב אבל הרגשתי יד דוחפת את כתפי קלות. "אל תתיישבי. את צריכה קצת מנוחה." שמעתי את טריזה. הפניתי את ראשי לצד ימין וראיתי שהיא יושבת על כלי קרוב למיטה. נגעתי במצחי והרגשתי תחבושת בצד שמאל של מצחי. "מה קרה?" שאלתי אותה. נזכרתי במריבה ואז פתאום נפגעתי. "התקשרתי אלייך. איתן ענה לשיחה ואמר לי לבוא למרפאה הזו." "איתן? מה איתו?" "הוא נראה לי בסדר. רק חתך בשפתיו." "איפה הוא?" "הוא עזב ברגע שהגעתי לכאן." הנהנתי וסגרתי את עיני. נחתי קצת וטריזה חיכתה לי כשעה תוך כדי ישיבה שם. קמתי. האחות אמרה לי שאני בסדר ללכת. לקחתי משכך כאבים ויצאתי מבית החולים עם טריזה. היא הורידה אותי בבית ואמרה לי לשמור על עצמי. כשנכנסתי לביתי, אמא שלי ראתה את מצחי ושאלה, "מה קרה לך?? נפגעת!" "אמא, הרגשתי חלשה ואז החלקתי." "את צריכה לאכול יותר. האם עלינו ללכת לרופא העדר לבדיקה?" היא נראתה מודאגת בטירוף. "לא, אמא. אני בסדר גמור. אני רק צריכה קצת מנוחה." היא ליטפה את ראשי והנהנה. הלכתי לחדרי ושכבתי על מיטתי. חשבתי על המריבה של היום. למה הם רבו? כשהגיע הלילה, עמדתי לאכול ארוחת ערב כשאמי הגיעה עם תיק. "תלבשי את זה ובואי למטה, יקירה." בתוך התיק הייתה שמלה יפה בצבע חום. הוצאתי אותה וחייכתי. "אמא, לא היית צריכה לעשות את זה." היא נישקה את מצחי ואמרה, "אבא שלך ארגן מסיבה הערב. טריזה מחכה לך למטה." לא הופתעתי. בכל שנה אבי התקשר לטריזה וארגן מסיבה קטנה עבור ארבעתנו, בליל יום ההולדת שלי. שמחתי עם זה. "בסדר, אמא." עניתי בחיוך בהיר. אבל החיוך שלי קפא כששמעתי את המשפט הבא של אמי. "זה כבוד כזה שהאלפא ניל ומשפחתו גם באו הערב לחגוג איתנו את יום ההולדת שלך."