אליוט קטע אותה כשהצמיד את קצה אצבעו לשפתיה הפתוחות של אנסטסיה וברטן בצרידות, "אל תרימי את קולך, תעירי את הילד."
אנסטסיה השתתקה מיד, אך כשראתה את השעשוע השובב בעיניו, המשיכה לדחוף אותו.
כשירד ממנה, לא יכלה שלא להבחין בשינוי הפתאומי שחל בו מטה. זה גרם לה להסמיק כשחשבה, אוי, אלוהים, האם הוא חייב להיות כל כך בולט?
גם אליוט היה מתוסכל, והיה מבט כואב על פניו הנאות כשמלמל בקול נמוך וצרוד, "אני אלך, אם כך
















