פרק ראשון
טבעת האירוסין הרגישה כמו אזיק על אצבעה של סופיה פליקס, כשבהתה בדוחות הרבעוניים הפזורים על שולחנה. שלושה מיליארד ברכישות. עשרים אלף משרות. והמורשת של אביה צופה בכל תנועה שלה. המספרים התערבבו זה בזה כשעיניה נדדו לעבר השעון: 23:47. בעוד פחות מעשרים וארבע שעות, היא צועדת בשביל החופה כדי להינשא לאיתן.
לו רק אמא שלה יכלה לראות אותה עכשיו.
דפיקה רכה קטעה את מחשבותיה הסוערות. "עדיין שורפת את שמן הלילה?"
סופיה הרימה את מבטה וראתה את לילי נשענת על מסגרת דלת המשרד, נעלי מעצבים תלויות מאצבעותיה המטופחות. לחברתה הטובה ביותר מאז הפנימייה היה את אותו חיוך שבדרך כלל מבשר צרות.
"יש כאלה שבאמת עובדות בשביל הירושה שלהן," ענתה סופיה, אם כי שפתיה התעקלו בחיוך. תמיד היה זה איזון עדין - לנהל את האימפריה העצומה של משפחתה תוך ניסיון לשמור על צלם של חיים נורמליים. להיוולד עם פריבילגיות לא הקל על כובד האחריות.
"ויש כאלה," לילי פסעה לתוך המשרד, "שיודעות מתי הגיע הזמן לסגור את המחשב הנייד ולחגוג את הלילה האחרון של החופש שלנו." היא התיישבה על שולחנה של סופיה והפילה ערימת ניירות לרצפה בלי לחשוב פעמיים. "נו, את לא יכולה לבלות את שני הלילות האחרונים שלך כרווקה קבורה במסמכי מיזוג."
"אני חייבת לסיים את אלה לפני ש-"
"לפני שתהפכי לאשת תאגיד ראויה?" גבתה המעוצבת של לילי התרוממה בהשתעשעות. "בדיוק בגלל זה אנחנו צריכות לצאת. הרפתקה אחרונה לפני שתהפכי לגברת איתן פרסטון."
הטלפון של סופיה זמזם, ומשך את תשומת לבה לרגע. הודעה מאחותה החורגת אוליביה הבהבה על המסך: "אל תשכחי את הבראנץ' הכלולות מחר. אבא סומך עלייך שתקסמי את נשות חברי הדירקטוריון."
"את רואה?" לילי חטפה את הטלפון מידה, ניצוץ שובב בעיניה. "אפילו האחות החורגת המרושעת שלך מסכימה. טוב, לא בדיוק, אבל את יודעת למה אני מתכוונת." אצבעותיה נעו במהירות על המסך, והשיבו הודעה לפני שסופיה הספיקה להתנגד.
"מה את עושה?"
"רק מוודאת שתהיי שם - עירנית ומוכנה לגלם את היורשת המושלמת מחר," ענתה לילי בקריצה. "אם כי אני לא יכולה להבטיח את החלק של העירנית אם תתני לי לקחת אותך למועדון החדש והמדהים הזה במרכז העיר."
התשובה האחראית הייתה לא. לסופיה היו שיעורי האבא שלה על תדמית ומוניטין משוננים, חרוטים במוחה מאז ילדותה. מחר לא היה רק יום חתונתה - זה היה מיזוג של שושלות, הסדר עסקי מתוכנן בקפידה עטוף בתחרה לבנה ושושנים.
אבל משהו בתוכה התפרק, כמו חוט שנמשך חזק מדי לאורך זמן. התקף חד ופתאומי של מרד אחז בה כשעיניה נחו על ערימת הניירות המבריקה המחכה לתשומת לבה.
"משקה אחד," אמרה, נעמדה והחליקה את חצאית העיפרון שלה. "ואני מתכוונת לזה, לילי. רק אחד."
חיוכה של לילי התרחב, ניצחון. "כמובן, יקירה. רק אחד."
כשנכנסו למעלית, סופיה לא שמה לב כיצד אצבעותיה של לילי רקדו שוב על הטלפון שלה, או כיצד חיוכה של חברתה הטובה לא הגיע ממש לעיניה.
***
המועדון היה בדיוק מסוג המקומות שאביה היה מתעב - כולו אורות פועמים ובס שדפקו דרך סוליות נעליה, ורטטו בחזה שלה. אורות ניאון הוחזרו מקירות מראות, וניחוח של קולון וסיגריות יקרים נצמד לאוויר המעושן. לילי הובילה אותה ישר לאזור ה-VIP, שם חיכה להן בקבוק שמפניה על קרח.
"לכלה!" הכריזה לילי, ומילאה את כוסותיהן בתנופה. "ולחופש."
משהו בנימת קולה גרם לסופיה לעצור, המילים נותרו תקועות בתודעתה. חופש? לילי דיברה כאילו נישואין הם גזר דין מאסר, אובדן אוטונומיה. אבל לפני שהספיקה לעבד את המחשבה במלואה, לילי לחצה כוס לידה, ודחקה בה להרים כוסית. סופיה הרשתה לעצמה להרפות לרגע, והניחה לבועות הקרירות לדגדג את אפה, והניחה בצד את התחושה המכרסמת שמשהו לא בסדר.
"את רואה?" אמרה לילי, מצלצלת את כוסה בכוסה של סופיה בחיוך מסנוור. "זה לא הרבה יותר טוב מאשר לעבור על שיעורי רווח ולטפל בחברי דירקטוריון חנוקים?"
סופיה חייכה קלות, אם כי מחשבותיה היו במרחק עצום. איתן. מחר. הדירקטוריון. היא נענעה בראשה, בניסיון לסלק את הרעש. רק לילה אחד, הזכירה לעצמה.
אבל אז, על פני רחבת הריקודים הצפופה, היא ראתה אותו.
הוא עמד ליד הבר, גבוה, עם כתפיים רחבות ונוכחות שנראתה מושכת תשומת לב בלי להתאמץ. שערו היה פרוע באותו אופן מרושל בקפידה, ועיניו... היה משהו בעיניו - כהה, מהורהר, כמעט רדוף - שמשך משהו עמוק בתוכה. מבטיהם הצטלבו לרגע חולף, אבל זה הספיק כדי לשלוח צמרמורת מוזרה במורד עמוד השדרה שלה.
"מי זה?" שאלה, לא מסוגלת להסיר את עיניה מהזר.
לילי עקבה אחר קו הראייה שלה וחייכה, אבל הפעם זה היה חד, טורף. "זה, יקירתי, צרות."
צרות. המילה הדהדה במוחה של סופיה, אבל איכשהו זה לא הפחיד אותה. לא הלילה. הלילה, היא הרגישה חיה בצורה מסוכנת, ולראשונה מזה חודשים, משהו אחר מאשר חובה או אחריות הבהב בתוכה.
לפני שסופיה הספיקה לשאול עוד, לילי לחצה כוס נוספת לידה. "שתי, מותק. הלילה, את שוכחת ממחר."
כשהבועות תססו על שפתיה, סופיה הרגישה את המתח החד בחזה שלה מתחיל להשתחרר, ולראשונה באותו לילה, היא הרשתה לעצמה לשקוע ברגע. המוזיקה פילסה את דרכה, האורות הבזיקו, והעולם שמחוץ למועדון דעך אל תוך השכחה.
היא לא שמה לב לתנועותיה העדינות של לילי כשחברתה הטובה הכניסה משהו למשקה הבא שלה. היא גם לא ראתה את לילי מציצה בטלפון שלה, ומקלידה במהירות הודעה: היא בלעה את הפיתיון. שלח את איתן בעוד שעה.
***
המועדון פעם באנרגיה, אבל מחשבותיה של סופיה המשיכו לשוב אל האיש בבר. הדרך שבה הוא הביט בה - זה היה כאילו הוא יכול לראות דרך החזית שלה, מעבר לחיים הבנויים בקפידה שבנתה סביב האימפריה של משפחתה. היא נענעה בראשה, בניסיון לנער את התחושה המטרידה, אבל המשקה בידה גרם להכל להרגיש מטושטש, רך יותר בקצוות.
"אני צריכה קצת אוויר," מלמלה סופיה, כשהיא מרגישה שהחדר מסתובב מעט.
לילי נופפה לה בביטול בצחוק. "קדימה, אני אהיה כאן."
