פרק ראשון
[נקודת מבטה של אוולין]
היום החבר שלי, ליאם, סוף סוף יציע לי נישואין מול אבי.
הוא לא הודיע לי מראש, אבל זה כבר נידון בהרחבה בין המשרתים במשך שבוע שלם. אם הוא רצה שזו תהיה הפתעה, אז הייתי יותר ממוכנה לשחק אותה כאילו זו הפתעה.
אבל לא הייתי בטוחה אם אוכל להסתיר את זה טוב אחרי שאראה אותו. אפילו המחשבה על מה שעומד לקרות גרמה לצמרמורת של התרגשות לעבור בי.
עבר זמן רב מאז שמשפחת סילברווד תכננה לאחרונה חתונה. למעשה, ההתכנסות האמיתית האחרונה שהאחוזה הגדולה אירחה הייתה לרגל נישואיו השניים של אבי לאימי החורגת, איזבלה.
איזבלה הייתה אישה גאה ששפתיה האדומות הצבועות היו תמיד חתומות בהבעה של יהירות ותחושת זכאות. תחומי העניין של האישה היו קשורים אך ורק לעצמה או לבתה, סמנתה. מיותר לציין, היא מעולם לא נכשלה לגרום לי להרגיש פחותה מאחרים סביבי. מבחינתה, נחשבתי לא יותר מעוד משרתת. עושת צרות. 'ילדת פרא'.
אני מניחה שבמובן מסוים הייתי פראית. טוב, בהחלט לא הייתי שגרתית ברמה החברתית, זה בטוח. כשגדלתי, מצאתי נחמה בקרב הצוות ולא בקרב קרובי המשפחה שלי.
אבל הפסקתי לדאוג לדעות שלהם לפני זמן רב. ככל שליאם ואני התקרבנו, הבנתי שכל מה שבאמת רציתי זה את הדבר האחד שלעולם לא הרגשתי שיש לי. משפחה. להקה אמיתית שאוכל לקרוא לה שלי. והייתי יותר ממוכנה שיהיה לי את הכל עם ליאם.
האהבה שצמחה בינינו פרחה כמו פרח מיוחד. עם הזמן, הוא הפך להיות הסיבה שלי לרצות יותר מעבר לאחוזה. בימים הקשים ביותר, עצם המחשבה עליו גרמה לי לחייך ולהרגיש טוב יותר.
*דפיקה. דפיקה. דפיקה.*
הפניתי את ראשי לעבר הדפיקה העדינה בדלת.
"גברת אוולין," קרא אחד המשרתים ברכות. "כולם מחכים לך בסלון. את חייבת להתכונן."
חיוך זוהר התעקם על שפתיי כשעוד מערבולת של סחרחורת עברה בי. משכתי לאחור את כיסויי המיטה, יצאתי מהמיטה ורצתי לעבר ארון הבגדים שלי. תפסתי אחת מהשמלות הטובות יותר שלי ומהר גררתי את עצמי לתוך חדר האמבטיה.
בניגוד לאחותי החורגת, העדפתי להתכונן בבוקר ללא עזרתן של כמה משרתות אחרות. גיליתי שזה תהליך שלוקח יותר מדי זמן. ברגע שהייתי לבושה כראוי, עשיתי עבודה מהירה על השיער שלי והחלטתי לשמור על האיפור שלי קליל וטבעי.
במבט אחרון על עצמי במראה, יצאתי מחדרי.
כשעשיתי את דרכי לעבר הסלון הקדמי, חלפתי על פני קבוצה קטנה של אנשי צוות, שכולם הביטו בי במבט חיוור וקודר.
כאילו הם ידעו משהו שאני לא ידעתי.
זה כמעט הספיק כדי לגרום לי לעצור ולשאול מה לא בסדר. עם זאת, עוד כמה צעדים וכבר עמדתי בפתח הסלון. מהר גיליתי שהאנרגיה בחדר הייתה קרה ועגומה כמו במסדרון.
כל ההתרגשות שבניתי עד לרגע הזה התרוקנה מיד.
גם אבי וגם אימי החורגת עמדו בצד אחד, בעוד ליאם וסמנתה הוצבו בצד השני. כרגיל, ליבי רעד כשעיניי הבחינו בליאם.
עם זאת, עיניו נשארו נעולות על הרצפה, ולא חסכו ממני מבט אחד.
מה קורה פה?
ניסיתי לגשת אליו. "ליאם? מה—"
"אוולין." איזבלה מיהרה לעמוד בדרכי, וחוסמת אותי מלהגיע לליאם עם החיוך הטיפוסי והמזויף שלה צבוע על שפתיה. "את רואה, יקירתי...ובכן, חל שינוי פתאומי."
גבותיי התכווצו בתמיהה. לפתע, אבי, שדיבר בנימה הקפואה שלו, דיבר ישירות.
"שבי," הוא הורה.
ברגע שתפסתי את מקומי, ליאם עשה צעד קטן קדימה. המבט הקשוח שלו גרם לחרדה שלי לרתוח מתחת לפני השטח.
למה הוא לא מסתכל עליי? קרה משהו?
"באתי לבקש את ידה של סמנתה, אוולין," הוא אמר בקצרה. לא היה שמץ של רגש בקולו.
עיניי התרחבו ופי נפער בתדהמה.
סמנתה התגנבה חזרה לצידו ונדחפה בכוונה לזרועו בחיוך שחצני כאילו כדי ללעוג לי על האובדן הפתאומי שלי.
"את רואה, מצאתי שסמנתה מתאימה לי הרבה יותר."
התקשיתי למצוא את המילים הנכונות. "מתאימה יותר...?"
"סמנתה מגלמת את התכונות המעודנות שצריכות להיות לבת אלפא. אם היא לא הייתה דוחה את הצעותיי בעבר, לעולם לא הייתי בא אלייך," הסביר ליאם.
ליבי התכווץ בחזה שלי כל כך חזק, חששתי שהוא עומד להתפוצץ.
הוא מעולם לא אהב אותי.
כל הזמן הזה שהוא ואני בילינו בהיכרות אחד עם השני וברצון לתכנן עתיד, היה הכל שקר. שום דבר מזה לא היה אמיתי.
"אז, פשוט השתמשת בי כדי להישאר קרוב ללהקה, זה הכל?" שאלתי בחולשה. פינות עיניי התמלאו בדמעות שלא נשפכו.
"מעולם לא אהבתי אותך," הוא טען. "רק רדפתי אחרייך כי סמנתה דחתה אותי בתחילה."
איזבלה באה לצידי וטפחה בחצי פה על כתפי. לא הייתה טעות בהנאה שלה מההשפלה והייסורים שלי כשנימת קולה הפכה מתנשאת.
"סמנתה שינתה את דעתה לגבי ליאם לאחר שראתה את ההצלחה האחרונה של הלהקה שלו," היא טענה. "בואי נהיה כנות עם עצמנו, אוולין. האם באמת האמנת שמישהי כמוך תזכה לנישואין מוצלחים ופוריים עם ליאם? את יודעת בתור האחות הבכורה, את באמת צריכה לפנות את מקומך לסמנתה. היא ראויה להזדמנות למשהו מיוחד וחשוב."
זה היה אותו סיפור כמו תמיד—בכל פעם שסמנתה רצתה משהו שלי, היא לקחה אותו.
למה זה היה שונה?
מהר שמתי כמות הגונה של מרחק ביני לבין איזבלה. מצמצתי חזרה את הדמעות האבלות של עתידי הקרוע עם האיש שחשבתי שאכפת לו ממני, חיכיתי שהנשימה שלי תירגע. המחשבה המנחמת היחידה שהייתה לי הייתה העובדה שרוב ההצלחה של ליאם הייתה כולה בזכותי ובזכות מאמציי.
ביליתי חודשים בעיצוב ותכנון נתיבי סחר ובבניית קשרים אישיים עם להקות שכנות אחרות שהכלים והאספקה שלהן חיוניים להתפתחות העתידית של הלהקה של ליאם. בעוד שהדאגות של סמנתה הונחו אך ורק על עצמה. היא מעולם לא דיברה עם משרת אם זה לא כלל איזשהו צורך אנוכי.
כל הזמן הזה שהושקע, כל האנרגיה והמאמץ היו שלי—לסמנתה לא היה חלק באף אחד מהם. היא לא ידעה את הדבר הראשון שנכנס לידיעה איך לטפל כראוי בלהקה. עם זאת, כולם האמינו שהיא ההתאמה המושלמת לליאם. אבל אני ידעתי יותר טוב.
הזמן יגלה לכולם את האמת.
למרבה הצער, איזבלה לא סיימה את הפטפוט שלה על כמה נפלאה ההתאמה של ליאם וסמנתה זה לזה. בכנות הייתה לי מחשבה לעזוב את הסלון ולחזור למיטה. באופן מפתיע, השיחה חזרה אליי.
"באמת אין סיבה שתמשיכי להסתובב במקום הזה מכיוון שאביך ואני כבר מצאנו לך בעל טוב יותר," היא העירה.
הפניתי את ראשי לבהות באישה בתדהמה. יכולתי להבחין בקלות בניצוץ הנרגש בעיניה.
בטני התמלאה בפחד וידעתי מיד שזה לא טוב.
