מנקודת מבטה של ג'ודי היום היה אמור להיות היום שבו אני ובן זוגי המיועד מתארסים. אבל עכשיו אני צופה בו מנשק אישה אחרת. נישואים לה יהפכו אותו לאלפא העתידי כי היא הבת של גאווין לנדרי, יו"ר הליקנים החזק ביותר בעולם. לפני כמה חודשים, האלפא שלנו מת במהלך קרב ועכשיו כל המועמדים מתחרים על התפקיד הזה, כולל בן זוגי, אית'ן. כולם יודעים שהליקנים שולטים באוכלוסיית אנשי הזאב. וגאווין? הוא יכול למנות לבדו את האלפא החדש. אז אית'ן עשה את הבחירה שלו. אותה, לא אותי. "תביא לי וויסקי ומרטיני לגברת," קול עמוק נשמע בקרבת מקום. "האם זה הכלה לעתיד, או החתן לעתיד שגרם לך להיות במצב רוח כזה?" "אני פשוט לא אוהבת מסיבות," החלטתי לומר. "גם אני לא," הוא מלמל. "אני כאן מתוך חובה." הברמן הניח את המשקה שלי מולי ומיד לגמתי, נאנחת בסיפוק. חיכיתי שהאלכוהול יעשה את שלו ויסיים להרדים את הכאב. בכל פעם שאית'ן נישק אותה זה הרג אותי קצת יותר. איך החיים שלי קיבלו תפנית הרסנית כזו? איך בן זוגי המיועד יכול לעשות לי את זה? האם שנתיים שלנו ביחד באמת לא אומרות כלום? האם הסימן על צווארי אומר לו כל כך מעט? "תודה על המשקה," אמרתי לגבר. לגמתי לגימה אחרונה מהמרטיני שלי והתחלתי לרדת מהכיסא, אלא שהחולצה שלי נתפסה בפינת הדלפק וכששמעתי קול קריעה, התחלתי ליפול ארצה. עצמתי את עיניי, נערכתי לפגיעה, אבל היא לא הגיעה. במקום זאת, הרגשתי זרועות חזקות עוטפות את גופי, מרימות אותי לאוויר. פקחתי את עיניי והצצתי אל הגבר שתפס אותי, ונשימתי נעתקה. הוא היה כל כך יפה תואר. הוא החזיק אותי בקלות כאילו לא שקלתי דבר ויכולתי להבחין מהתחושה של זרועותיו סביבי שהוא שרירי. הוא חייך אלי וגומת חן הופיעה על לחיו הימנית. רציתי ללקק את הגומה הזאת. "גברתי, את נופלת בשבילי?" הוא שאל בשובבות. בהיתי בו פעימת לב נוספת לפני שסגרתי את עיניי אליו, וראיתי מה הוא עשה שם. "אתה מצחיק, אתה לא?" הוא חייך חיוך רחב. ואז הוא הסתכל על החולצה שלי ומיד קימט את מצחו. "תן לי לקחת אותך לסוויטה שלי למעלה," הוא אמר, וגרם ללבי לדלג פעימה. "מה?" אמרתי בקושי בלחישה. עיניו נפגשו עם שלי ואיבדתי את עצמי ביופי שלהן לרגע. אלוהים, המראה הטוב שלו היה חוטא. "החולצה שלך קרועה. יש לי אחת שתוכלי ללבוש למעלה בסוויטת ה-VIP שלי," הוא הסביר. מצמצתי כמה פעמים וצחקקתי בעצבנות. "אה, בסדר. תודה," הצלחתי לומר. הוא פנה לברמן. "תחייב את המשקאות שלנו לסוויטה שלי," הוא הורה. "כן אדוני." הרשיתי לגבר לשאת אותי החוצה מהחדר. זרועותיו היו כל כך חמות שמצאתי את עצמי מניחה את ראשי על חזהו הרחב, נושמת את ריחו המנטה. הזאבה שלי נהמה כמעט במוחי. היא שתקה רוב הערב בזמן שהיא ליקקה את הפצעים שגרם קשר הנפש השבור. אבל כרגע, זה היה כאילו היא שכחה שהיא שבורת לב. "תורידי את החולצה," הוא הורה ברגע שהיינו בסוויטה. הוא שחרר אותי והלך לארון. "סליחה?" צווחתי. "כדי שתוכלי ללבוש חולצה חדשה," הוא הסביר. "נכון," נשמתי. הרמתי את החולצה הקרועה שלי מעל ראשי וזרקתי אותה על המיטה, והשארתי אותי רק בחזייה מהמותניים ומעלה. ברגע שהוא מצא חולצה, הוא הסתובב כדי להביט בי, וכל גופו קפא כשעיניו עקבו אחרי גופי. הייתי עסוקה מדי לבדוק אותו כדי לשים לב שהוא בוהה בי, אבל ככל שהתבוננתי בו יותר, כך התחלתי לזהות אותו יותר. ואז, ההבנה היכתה בי, ונשמתי בכבדות. "זה אתה..." נשמתי, צועדת צעד אחורה. עיניו זזו כלפי מעלה ופגשו את שלי; גבותיו התקמטו. "את מכירה אותי?" הוא שאל. "אני יודעת עליך," הבהרתי. קצה שפתיו עלה כשהוא צעד לעברי, לאט, כאילו הוא אורב לטרף שלו. כמעט יכולתי לשמוע את פעימות הלב שלי. "ומה את יודעת עלי?" "רק מה ששמעתי..." הודיתי. "ומה שמעת?" "אתה גאווין לנדרי, יו"ר הליקנים. אתה פלייבוי. יש לך אישה חדשה בכל שבוע ואתה אף פעם לא שוכב עם אותה אישה פעמיים." הוא הרים את גבותיו. "זה ככה?" הוא שאל. "ספרי לי עוד על עצמי." לעזאזל, הוא האבא של הכלה והחותן העתידי של אית'ן? אני מבולבלת, אני לא יודעת מה אני צריכה לעשות. אבל אני לא מופתעת שלא זיהיתי אותו בהתחלה. משפחת הליקנים היא לא בעלת פרופיל גבוה, הם יותר רגילים להישאר מאחורי הקלעים מאשר להפוך לפוליטיקאים וסלבריטאים כמו אלפא אנשי הזאב. האם אני צריכה לספר לו מי אני? אבל זה יהיה טיפשי ברגע זה. הוא המשיך לצעוד לעברי, ואני המשכתי ללכת אחורה עד שגבי פגע בקיר. "מה עוד אתה רוצה לדעת?" שאלתי, קולי יוצא נשימתי. "הכל." אני לא בטוחה אם זה היה המרטיני שמדבר או אני, אבל החלטתי להיות נועזת. אם אית'ן יכול להתפנק במישהו חדש, אז גם אני יכולה. הרמתי את מבטי כדי לפגוש את שלו כשהוא התקרב. "העיניים שלך..." התחלתי לומר. "שמעתי שהן מהפנטות, ואני חייבת להסכים." "מה עוד?" בלעתי את הגוש בגרוני. "כשאתה מחייך, יש לך גומת חן מקסימה על הלחי שלך..." לחשתי. הוא היה רק סנטימטרים ממני עכשיו, בוהה בי בעוצמה כזו שחשבתי שאני אבער תחת מבטו. הוא ליקק את שפתיו, מושך את תשומת ליבי אל פיו. "והשפתיים שלך..." לפני שיכולתי לסיים את המשפט הזה, פיו התנפל על שלי. הנשיקה שלו הייתה הכל חוץ מרכה ומתוקה אבל מלאה ברעב ובעלות. נישקתי אותו באותה מידה של להוט. לשונו עשתה את דרכה בין שפתיי, טועמת כל סנטימטר ממני. הוא הרים אותי לאוויר, גופי צמוד בין הקיר לבינו. באופן אינסטינקטיבי כרכתי את רגליי סביב מותניו והרשיתי לו להעמיק את הנשיקה. שפתיו עקבו אחר עורפי וחום התפשט על פני גופי כשחשתי אותו מוצץ את בשרי הרך. כל השליטה העצמית וההיגיון הבריא עזבו את מוחי ברגע ששפתיו נגעו בשלי. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה גאווין; הוא צרך את מוחי, גופי ונשמתי לחלוטין. משכתי בעניבתו, רציתי להוריד אותה ואת חולצתו. הוא עזר לי לפתוח את העניבה שלו ואז הרים את חולצתו מעל ראשו, זורק אותה ארצה. הרשיתי לאצבעותיי לחקור את גופו; הן שוטטו על פני הבטן שלו ומעלה על כתפיו הרחבות. נאנחתי לתוך פיו כששפתיו מצאו את שלי שוב. "את בטוחה שאת רוצה את זה?" הוא שאל בין נשיקות. "כן," גירדתי החוצה. "שנינו מבוגרים מרצון, אז למה לא?" שפתיו היו עליי שוב וכשעמד להוריד את החזייה שלי, קיבלתי קישור מחשבתי דומע מאמי המאמצת. "ג'ודי! בבקשה, בואי הביתה!" היא נשמעה בפאניקה; אמא שלי אף פעם לא נבהלת. לשמוע את קולה היה כמו מים קרים שנשפכים על ראשי ונאנחתי. הורדתי את רגליי ממנו ולחצתי על חזהו. "תעצור," אמרתי בנשימה עצורה. "אני חייבת ללכת." הוא קימט את מצחו. "אין לי הרבה סבלנות; תפסיקי להתבדח," הוא אומר, עם רמז לכעס בטון שלו. "אני כל כך מצטערת. אבל אני בטוחה שיש לך הרבה אפשרויות אחרות," אמרתי והתחלתי לרוץ לעבר הדלת, אבל הוא תפס בזרועי, ועצר אותי. אני מסתובבת כדי להביט בו, הכעס שלי עולה אל פני השטח אבל לפני שאני יכולה לומר משהו, הוא מצביע על המיטה. "החולצה שלך קרועה, זוכרת?" הסתכלתי למטה על החזייה שלי בזעף. "אה..." הוא נאנח, תפס את חולצתו והעביר אותה מעל ראשי. שאפתי עמוק וחום התפשט בכל גופי; זה הריח כמוהו. …… ברגע שנכנסתי לבית; יכולתי לשמוע את אמי בוכה. "ג'ודי?" אמי בכתה; יכולתי לשמוע שהיא במטבח ולבי התכווץ למשמע קולה השבור. "האבא שלך נלקח על ידי הגאמאס הלילה."