[מנקודת מבטה של אוולין] לא רציתי לקום מהמיטה באותו בוקר. ברגע שפקחתי את עיני, התמלאתי מיד חרטה נוראית ותחושת חרדה עצומה. ככה לא הייתי אמורה להרגיש - לא ביום החתונה שלי. לא הפסקתי לתהות אם עשיתי את הבחירה הנכונה בתגובה להצעה של מלך האלפא. עם זאת, לא משנה כמה זמן הרשיתי לעצמי להתעכב על הנושא, תמיד גיליתי שהובלתי בדיוק לאותה מסקנה. אחי. הנישואים האלה הם לא עלי... הם על אדוארד. כל מה שחשוב היה שעם הכסף הזה מהמלך, הוא יוכל להמשיך לקבל את הטיפול הרפואי שהוא היה זקוק לו. לא הגעתי בדיוק לשום החלטה שמחה בעניין הזה. פשוט הגעתי להבנה שלא הייתה לי ברירה. כדאי כבר לקום כדי שנוכל לסיים עם כל העניין הזה. בלי לבזבז עוד זמן, התגלגלתי מהמיטה ופניתי ישר לחדר האמבטיה. אספתי את השיער שלי לתסרוקת מרושלת על גבי הראש ותפסתי את החלוק שלי. ברגע שהדקתי את החגורה הרכה סביב מותני, יצאתי לכיוון הסלון לארוחת בוקר. המוח שלי הרגיש מעורפל. כמובן, כל מה שמסביבי התמקד בצורה ברורה וכואבת ברגע שהגעתי לאן שהייתי הולכת. עמדתי קפואה בפתח הסלון בעוד ליאם כבר היה נוכח. הוא ישב במקום הרגיל שלו עם ספל קפה והעותק האחרון של העיתון בידיו. שנאתי את האופן שבו הוא התנהג כאילו שום דבר לא השתנה. איך הוא לא קרע לי את הלב מהמקום כשהוא אפשר לחילוף המגוחך הזה לקרות. אם הוא היה מתערב כדי לשלול מההורים שלי את ההזדמנות למכור אותי לאלפא הלא מוכר הזה, אולי הדברים היו מתפתחים אחרת לגמרי. מצד שני, זה אותו אדם שעמד בשקט מביך לאורך כל הפרשה. מה הוא בכלל עושה כאן? לכולם נאמר שכאן הכלה המיועדת אמורה להתכונן לפני הטקס. ליאם הבחין בי בפתח והוריד את העיתון. הרמתי גבה בתמיהה. "למה אתה כאן? באת לתת לי כמה עצות איך לא להתייחס לבן/בת הזוג העתידי/ת שלי?" שאלתי, קולי טפטף סרקזם. הוא פתח את פיו לדבר, אבל סגר אותו במהירות לקו ישר. צמצמתי את עיני לעברו, ורציתי לגרום לו להיעלם משדה הראייה שלי. הבטן שלי הסתחררה מבחילות מהמחשבה שהיינו פעם ביחד. אחרי שאמרו לי שהעתיד שלי נקנה ונשלח, מערכת היחסים שלנו הרגישה כאילו קרתה לפני עשורים. עם זאת, עדיין כאב לי פשוט להסתכל עליו. "אוי, אוי. למה הפנים הנפולות?" שאלה סמנתה בגיחוך עליז. "זה יום החתונה שלך, לא היית צריכה להיות שמחה או משהו?" "תשתקי, סמנתה," מלמלתי. אחותי החורגת פרצה בצחוק בעוד איזבלה נכנסה לחדר. "את יודעת, את באמת צריכה להתחיל להתכונן," היא העירה. "אנחנו נצא לכיוון אחוזת קינגסטון בקרוב מאוד." סמנתה כרכה את זרועה סביב ליאם וקרנה לעברי בהתלהבות מזויפת. "כן, כולנו מצפים לטקס שלך." אה, נפלא. היא באמת סוחבת את ליאם איתה? "אז החתונה הולכת להתקיים שם?" שאלתי בעמימות. "כן. מכיוון שאלכסנדר לא יכול לנסוע רחוק, החתונה תיערך באחד מחדריו הרבים במקום זאת," הסבירה איזבלה. "אין ספק שזו תהיה חתונה פשוטה," ציינה סמנתה בחוסר נימוס. היא פנתה להעיף מבט בליאם, ושלחה לו חיוך פלרטטני. "תזכור, אני מצפה לחתונה מפוארת עם עשרות פרחים וסאטן לבן ומבריק." *דפיקה. דפיקה. דפיקה.* הדפיקה העדינה על הדלת גרמה לכולנו להפנות את הראש כדי לגלות שצוות הסטייליסטים של החתונה הגיע. איזבלה הכניסה אותם בחביבות וכל אחד מהצוות התחיל להקים את העמדות המיועדות שלו. קלייר, ראש הצוות, הובילה אותי לאחד הכיסאות והניחה מולי אייפד גדול. המסך הראה כמה שמלות כלה מהממות, חד פעמיות. כשגללתי, כל אחת מהן הייתה יקרה ויפה יותר מהקודמת. לא היה לי מושג איך המשפחה שלי תוכל להרשות לעצמה שמלה והכנות יוקרתיות כאלה. "אלפא אלכסנדר כבר הבטיח שההכנות של היום כוסו כולם מבחינה כלכלית," אמרה לי קלייר. היא קרצה לי קריצה יודעת, ונתנה לעצבים שלי הזדמנות להירגע. לעזאזל, האישה הזאת יכולה לקרוא מחשבות גם כן? בהסתכלות על המסך, סמנתה קיפלה את זרועותיה על חזה ולבשה הבעה מרירה על פניה. "את לא צריכה להסתמך על כסף כדי לגרום לנישואים האלה לעבוד," היא אמרה בחוזקה, כאילו היא משכנעת את עצמה. "כסף הוא לא הכל, את יודעת." "מה שתגידי," עניתי בזמן שהחלטתי על שמלה רקומה ביד, עם כתפיים חשופות ושובל תחרה ארוך מאחור. אני אישית הייתי מעדיפה שמלות פשוטות יותר, אבל זה מה שדמיינתי שמתאים ללונה של אלפא כמו אלכסנדר. אלגנטי, אצילי, מעודן. צוות הסטייליסטים הוציא את השמלה שבחרתי ועזר לי מיד להיכנס אליה. תוך שעה, נראה היה שהפכתי לאדם אחר לגמרי. השיער שלי התכרבל וסורק בצורה רופפת עם סיכות משובצות פנינים. האיפור שלי היה קליל אך משפיע. ברגע שהגיעות הוכנסו הגיעות הסופיות, יצאתי מהסלון שם פגשתי עשרות עיניים פעורות ופהות פתוחים. כמעט כל הלהקה הייתה שם כדי לראות איך יצאתי. הם כולם נלקחו בחביבות מהמראה השמיימי שלי. אפילו למשפחה שלי היה מעט מאוד להעיר. מה שהצחיק אותי יותר מכל היה המבט המרוכז והנפעם שליאם לבש על פניו. סמנתה מיהרה לסטור לו על זרועו וזעפה על תגובתו. כשעמדתי להתכונן לעזוב, ביקשתי מאחד מאנשי הצוות לתפוס את התיק שארוז מראש בלילה הקודם. אחרי הטקס, לא סביר שאחזור למקום הזה, אז דאגתי לארוז את הדברים שהיו הכי חשובים לי - רק את הבגדים שלבשתי הכי הרבה, יחד עם המזכרות של אמא שלי, שתמיד נשאתי איתי. אחת מהן הייתה שרשרת אקוומרין כחולת ים בעבודת יד. בדרך כלל, הייתי שומרת אותה בכיס הצדדי שלי. עם זאת, לשמלה הזאת לא היה שום מקום שבו אוכל לאחסן את המזכרת; אז, דאגתי לאחסן אותה בבטחה בתיק שלי. בעוד המשפחה שלי יצאה לכלי הרכב שלהם, התגנבתי בסתר לבקר את אחי. הצליל היחיד שקיבל את פניי היה ההד החוזר של המכונות ששמרו אותו בחיים. זה היה שובר את לבי, אבל עם הזמן, מצאתי אותם כנחמה, בידיעה שהם שומרים על אדוארד בחיים. התכופפתי בעדינות כדי לנשק נשיקה רכה על ראשו. "אני הולכת להתגעגע אליך כל כך. אבל אני הולכת לוודא שיטפלו בך, בסדר." בדרכי החוצה, כל אחד מאנשי הצוות אחז בידי ואיחל לי בהצלחה בפרק החדש של חיי שאני עוברת. זה גרם ללבי להתנפח בעצב, כשראיתי שכולם לא רצו לראות אותי הולכת. "תזדרזי, אוולין!" "נכון, אין לנו את כל היום." אחד מאנשי הצוות נשען קדימה וחייך אלי חיוך מעודד. "אל תדאגי, אנחנו נדאג שאחיך יטופל היטב." "תודה," לחשתי. חזרתי כדי להתמודד עם המשפחה שלי וללא הפתעה, כולם היו חסרי סבלנות. אבי לא יכול היה להיראות פחות מעוניין במה שקורה. המבט היחיד שהיה לאיזבלה בעיניים היה להוטות - ללא ספק לכסף שמלך האלפא הבטיח להם. סמנתה עדיין התענגה על ההתפרצות הילדותית שלה שהיא השליכה קודם לכן בזמן שהתכוננתי. אז היה ליאם. נראה שהאיש הסתכל עלי באובדן ועצבות לא מדוברת. האם הוא אולי מרגיש חרטה? זה לא צריך להיות משנה מה הוא מרגיש! מאוחר מדי. הוא בבירור קיבל את ההחלטה שלו והוא לא הולך לדבר עכשיו. עם זאת, הרגשתי חסרת אונים מאוד. היה קשה לחשוב שחברי הלהקה נראו כאילו אכפת להם ממני יותר מאשר מהמשפחה שלי. עשיתי את דרכי לכיוון המכונית, אבל סמנתה עצרה אותי כשהרימה את ידה. "את יודעת שהמכונית שלנו קטנה מדי והשמלה שלך עלולה להתקמט," היא אמרה בחיוך קר. קלייר מיהרה לפתע לצידי. "אל תדאגי. אלפא אלכסנדר גם ארגן כמה לימוזינות גדולות לאסוף אותך ואת המשפחה שלך. הוא רצה להבטיח שהשמלה שלך תישאר ללא קמטים." "באמת?" שאלתי עם רמז של חוסר אמון. היה קשה להאמין שכל זה מגיע מאותו אדם שהיה ידוע במזג רע. אולי זה כדי להראות למלך שהוא מכבד את ההסדר שנעשה. קלייר הנהנה בראשה וחייכה. "כן, המכוניות יגיעו בעוד כמה רגעים, וגם תוגש ארוחת צהריים טעימה על הסיפון, כדי שתוכלי לאכול אם תרגישי רעבה." תפסתי את ההבעה המעוותת החדשה של סמנתה בזווית עיני. באמת, אף אחת מאיתנו לא ציפתה שאלכסנדר יציג תצוגה כה גדולה של ההסדר הזה. כך או כך, זה השאיר את סמנתה מזעיפה בעצבנות. היא קיפלה את זרועותיה על חזה וזעפה כמו ילדה. יכולתי להרגיש את פניי מסמיקות תחת מילותיה. לא הייתי רגילה שיטפלו בי בטיפול כה בזבזני. מעולם לא התקלחתי בתשומת לב כה רבה לפני כן, ולא הייתי בטוחה איך להתמודד עם זה. המסע לאחוזת קינגסטון היה ארוך ולא הגעתי רשמית לחבילה של אלכסנדר עד אחר הצהריים. כל מה שהרגשתי היה עצבנות.