היום הראשון של פסטיבל הירח האדום. רחובות הבירה היו גדושים בהמוני אדם מכל רחבי המדינה, שבאו להתאסף סמוך לארמון כדי לחגוג. עבור אימפריית הדרקונים, פסטיבל הירח האדום היה אחת החגיגות הגדולות של השנה, והוא נערך כדי להפגין את כוחה ועושרה בפני הממלכות השכנות. כל אדם אמיד במדינה המתין ליום הזה כדי שיוכל להציג לראווה את עושרו, ואלה שלא שפר עליהם מזלם מצאו דרכים יצירתיות להיראות כאלה. לוחמים בשריונות מבריקים, פקידים בכרכרות מהודרות, נשים נוטפות תכשיטים יקרים, ואפילו ילדים במיטב מחלצותיהם. אם היה לאדם רכוש כלשהו, היה עליו להציגו בגאווה, ואם לא – להסתתר בבושה. כי באימפריית הדרקונים, כסף ונכסים פירושם כוח, וכוח היה הכול. בתוך ההמון היו אלה שאיש לא הבחין בהם, אלה שלאף אחד לא היה אכפת מהם, העוקבים אחר אדוניהם כשעיניהם נעוצות בקרקע. עבדים. שורות של עבדים צעדו בדממה מעוררת רחמים בעקבות תהלוכות אדוניהם. פוסעים כצללים, והצלילים היחידים שנשמעו היו נקישות שלשלאותיהם ואזיקיהם עם כל צעד. ביניהם, עיניה של שפחה צעירה אחת לא הושפלו כשל האחרים. עיניה שלה היו נעוצות בזהב המסנוור של גג הארמון. הארמון. פיסת גן עדן עלי אדמות. ובעוד שאנשי הבירה אולי היו עשירים ובעלי עוצמה, היה כוח עליון אחד מעל כולם: הקיסר. הקיסר, ריבון על הכול, היה כל-יכול, ונחשב לאל חי בקרב בני תמותה. בכוח שאין שני לו, הוא שלט במדינה ביד ברזל. דברו היה חוק, יהא אשר יהא. הקיסר מעולם לא חסר דבר, שכן כל אשר במדינה כבר היה שלו. הוא היה אהוב ונערץ על ידי עמו, אך חשוב מכול – הם ידעו לפחוד ממנו. ובפסטיבל הירח האדום הזה, שעריו הקדושים של ארמון הקיסרות ייפתחו בפני אלה שנחשבו ראויים. שליח מטעם הארמון יצא עשרה ימים קודם לכן כדי למסור את המעטפות האדומות הנחשקות; הזמנה שכל אדם יהרוג בעבורה. השפחה הצעירה צפתה באדוניה מקווה ומתפלל שהמכתב הזה יגיע לדלתו. הוא היה שר בכיר, אך אפילו מושבו בחצר המלוכה לא היה מובטח. הוא היה לחוץ כל כך, עד שהתייחס לבני ביתו גרוע מתמיד; לפילגשיו, למשרתיו, ובמיוחד לעבדיו. על גבה של הנערה נפער פצע טרי, שהעיד על חוסר המנוחה שלו. אפילו עכשיו, עוד יכלה להרגיש את הצריבה השורפת של השוט. לבסוף, הגיע המכתב. וכך, ביומו הראשון של פסטיבל הירח האדום, השר הזקן עשה את דרכו לארמון בכרכרה יקרה למראה, מלווה בפמלייתו. שבע מפילגשיו המועדפות נסעו אחריו בכרכרות משלהן, מלוות במשרתותיהן, בעוד עשרים עבדים צעדו מאחוריהן. לשפחה הצעירה לא היה אכפת מכל החגיגות סביבה. הם חלפו על פני דוכני אוכל שהפיצו ריח מעורר תיאבון, שעורר את קיבותיהם הריקות עד כאב של העבדים. גם קיבתה שלה הייתה ריקה, אך הדבר כמעט לא הפריע לה. היא הייתה רגילה לכאב העמום של רעב ממושך. היא התעלמה מהחנויות, מהאוכל, אפילו מפשוטי העם שהתפעלו מהתהלוכה שלהם, והמשיכה ללכת. כמצופה, השר התקבל בברכה בארמון. הוא שוחח כבדרך אגב עם עמיתיו על אירועי הפסטיבל הקרבים והתהדר בפילגשיו הצעירות והיפות. עבור פשוטי העם שלא יכלו להיכנס לארמון, הפסטיבל נחגג במסיבות פאר בבתי העשירים, ובמופעי רחוב וירידים. אך עבור הנבחרים, אירועים ומופעים מרהיבים רבים עמדו להיערך בזירה הגדולה של הארמון. הכיכר הענקית, הבנויה כקולוסיאום, הייתה גדולה מספיק כדי להכיל כמה אלפי אנשים. חלק ממנה גודר והופרד מהשאר; תא מיוחד, הפונה דרומה, קושט בעושר ובפאר, והמתין לקבל את פני הקיסר, משפחתו ומלוויהם. השפחה הצעירה שמעה רק שמועות על המתרחש בזירה הגדולה. ריקודים שמיימיים, מרוצי מרכבות, קרבות לוחמים, תצוגות של יצורים מיתיים ומוזרים, אמני עילית... כל מה שפשוטי העם לא יכלו לחזות בו, נועד להיות מוצג בפני הקיסר ואורחי הכבוד של הארמון במהלך שבעת ימי הפסטיבל. בשלושת הימים הראשונים, היא הלכה בעקבות אדונה, ושירתה את אחת מפילגשיו כרגיל. היא לא חזתה באף אחד מהמופעים, אלא נשארה בחדרים לנקות ולהמתין להוראות, מבלי לדבר עם איש. ביום הרביעי, פילגשו של השר שלחה אותה במפתיע להיכלא בכלוב קר מלא בעבדים אחרים. נאמר להם בפשטות שהם נלקחו מאדוניהם כדי להינתן כמנחה לקיסר. האישה הצעירה נשארה שם שלושה ימים נוספים, ללא מושג מה צפוי לה. בבוקר היום השביעי, כל האורחים המתינו בנשימה עצורה. היום האחרון של הפסטיבל היה היום היחיד שבו, לצד הקיסר, כל ששת נסיכי הדרקון היו חייבים להיות נוכחים. עבור כל מי שנכח באירוע, זו הייתה ההזדמנות היחידה בכל שנה לחזות בכל המשפחה הקיסרית יחד, שכן לא כל הנסיכים התגוררו בארמון בשאר ימות השנה. איש לא ידע מי מבין הצעירים הללו יירש את הקיסר. השמועות גרסו שיש לו נסיכים מועדפים, אך הוא טרם נקב בשמו של יורש רשמי. מהבכור ועד לצעיר ביותר, כל אחד מהנסיכים יכול היה יום אחד לשלוט באימפריה. ההחלטה באיזה נסיך לתמוך ולרצות הייתה ההחלטה הקשה ביותר עבור האצולה. החשש מתמיכה בנסיך הלא נכון ומאובדן מעמדם ריחף תמיד באוויר. ליום השביעי נודעה חשיבות רבה, שכן היה זה גם היום היחיד בפסטיבל שבו האורחים יכלו לראות את כל דרקוני הקיסרות. החיות הקדושות היו מושא לפחדם של הכול, התגלמותו המובהקת של הכוח שהחזיקה אימפריית הדרקונים. אף שאת דרקון הזהב של הקיסר ניתן היה לראות לעיתים בארמון, כל אורח המתין למראה עוצר הנשימה של כל דרקוני הקיסרות מכונסים במקום אחד. הם החלו להגיע, בזה אחר זה, אל הזירה הגדולה, כל נסיך מלווה בדרקונו. שלושה מהם הגיעו מהשמיים, רכובים על גבי חיותיהם המפוארות. שאר הנסיכים נכנסו לזירה ברגל, כשדרקוניהם פוסעים בעקבותיהם. מראן של החיות העצומות מכוסות הקשקשים הפחיד את רוב הקהל, אך הם לא יכלו לשאת להסיר מהן את עיניהם. כל דרקון היה גדול לפחות פי שמונה מאדם, וחלקם הגיעו עד פי שנים-עשר או שלושה-עשר מגודלו של הגדול שבהם. שניים מהדרקונים הובאו בכלובים, בעוד האחרים היו כבולים בשלשלאות או חסוּמי פה. על כל אחד מהדרקונים הללו הופקדו שלושה עד עשרה משרתים, אך הדרקון האחרון הובל חופשי לחלוטין וללא השגחה. הוא ענד רק קולר שלשלאות סביב צווארו והלך אחר אדונו ככלב צייתן. לאחר שהשאירו אותם במרכז הזירה, תפסו הנסיכים, בזה אחר זה, את מקומותיהם, מסודרים בשורה על בימה רחבה מתחת לכס הקיסר. בעוד הקהל מפטפט על שש החיות היפהפיות שהוצגו בזירה, כמה מבניו של הקיסר הצטרפו גם הם לשיחות. הנסיך החמישי התרברב כיצד נשבה בקסמן של פילגשיו של שר ביום הקודם, ולבסוף ערף את ראשו של הזקן כדי לזכות בכולן. "כמה השגת בסוף, אחי?" שאל הנסיך השני בגיחוך. "שבע. אבל אני לא צריך כל כך הרבה... אקח רק את היפה ביותר מביניהן!" "כמה נדיב מצידך..." מילמל הנסיך הרביעי במבט משועמם. "מה דעתך להשאיר כמה יפהפיות לאחינו השלישי?" התלוצץ הנסיך השני. "הוא טרם לקח לו נשים." "לא כולנו זקוקים לחברה רבה כל כך, אחי," רטן הנסיך הצעיר ביותר, להגנת אחיו. כולם חיכו לשמוע את תגובת אחיהם השלישי, אך נתקלו בשתיקה. הוא היה זה שהגיע רכוב על הדרקון המשוחרר. החיה העצומה עמדה ללא ניע בצייתנות, ועיני האובסידיאן של הנסיך היו נשואות אל הזירה, כשהוא מתעלם לחלוטין מאחיו. אחיו הפסיקו לפטפט ועקבו אחר מבטו. שלושים מטרים מתחתיהם, גבר צעיר הציג את המופע הבא, הראשון של היום: מנחה לדרקוני הקיסרות. מאחוריו, המתינה קבוצה גדולה של אנשים להיות מוקרבים, מוקפים בגברים חמושים. בכל פעם שאחד מהם העז לזעוק, השומרים היו מצליפים בו בשוט, ופוצעים את בשרו לעומק. אז הקבוצה נותרה שקטה. על כולם נגזר דין מוות. פושעים, שבויי מלחמה ועבדים – על כל אחד מהם נגזר למות באותו יום. כמה מהעבדים שנכחו במקום השתייכו בעבר לשר זקן. כיוון שאדונם מת, אנשי הארמון פשוט החליטו להיפטר מהם, יחד עם שאר העבדים שהוצעו כמנחות. ביניהם הייתה השפחה הצעירה בעלת עיני האזמרגד. בחורף האחרון מלאו לה שבע-עשרה, אך היו לה נימוסיה וקסמיה של אישה. היא הייתה יהלום בתוך פחם, יפהפייה על אף האבק והזוהמה שכיסו אותה. מתחת לשכבת הלכלוך, היה לה עור חיוור מאוד, והיא הייתה כה רזה עד שעצמותיה הסתמנו ובלטו מבעד לשמלתה. שערה הארוך והפרוע נשפך מכתפיה עד למותניה, כמפל מים. פניה היו יפות, בעלות צורת יהלום, עם אף קטן ולחיים שקועות. שפתיה קיבלו גוון ורוד בהיר בשל הקור, שגם גרם לה לרעוד. על רקתה התנוסס חתך מכוסה בדם קרוש ומוקף בחבורה טרייה. מזכרת משומר שהיכה אותה קודם לכן כשדחף אותם אל הזירה. שמה היה קסנדרה.