למרות שנת צהריים ארוכה ומלאת אהבה, הם לא יכלו להישאר חבויים בחדר השינה הזה לנצח. בעיקר מפני שקסנדרה גילתה שהיא גוועת ברעב כשהתעוררה, ונאנחה. התינוק שלה באמת אכל כמו דרקון צעיר... היא התמתחה מעט, ישובה על קצה המיטה, מאשימה בכך את שריריה התפוסים והכואבים. קאירן ישב מאחוריה והעניק לה נשיקה חטופה על הצוואר. "אנחנו חייבים ללכת..." היא לחשה. "אני ממש רעבה. כבר הגיע הזמן לארוחת ערב?" "למי אכפת." היא צחקק