"אל תזוזי." שיין קם על רגליו ויוצא מהחדר. אין לי זמן לתהות אם כל זה טעות אחת נוראית לפני שהוא חוזר, התיק שלי בידיו. הוא זורק אותו לידי. "טלפון." אני מוציאה אותו בידיים רועדות, פותחת אותו ומעבירה אותו. שיין בוחן אותי ואז מושך את סנטרו אל הספה. "שב בפינה." אני מצייתת, זזה במבוכה. אני נשענת לאחור על פינת הספה ופורשת את רגליי לפני שהוא מספיק לצוות עליי לעשות זאת. חיוכו הדק הוא גמול מספיק. "ילדה טובה."