מר הרדינג מחייך אליי ומניח את ידו על גבי התחתון, מוביל אותי בעדינות לרדת מהמעלית. תחושת כף ידו הנלחצת בי מבעירה כל תא בגופי מצורך. אני מנסה כמיטב יכולתי להתנהג כבדרך אגב ולא כאילו אני משאירה אחריי שובל קטן של עוררות. אני נבוכה מכדי להסתכל אם אני נוטפת על הרצפה, אבל, לעזאזל, איך זה מרגיש ככה. הוא מוביל אותי ליד המזכירה שלו, עוצר לומר, "בבקשה תוודאי שלא מפריעים לי, דוריס", לפני שהוא מוביל אותי למשרדו הגדול והמפואר מאוד. ברגע שנכנס פנימה, הוא סוגר את הדלת והולך לשולחן שלו. הוא מסתובב ונשען עליו, משלב את רגליו הארוכות לפניו בזמן שהוא צופה בי. אני לא בטוחה מה לעשות, אז אני עומדת במבוכה ומסתכלת סביב במשרדו. זה מרשים, בלשון המעטה. השולחן שהוא נשען עליו גדול ועשוי מעץ כהה כלשהו, ​​יש שני כיסאות עור מול שולחנו, ויש קיר של חלונות שמאפשר נוף מדהים של האגם שסביבו בנויה העיר. "וואו," אני אומרת, צופה בלהקת ציפורים עפה לפני שהיא מתרוממת מעל המים. "אני שמחה שאת אוהבת את זה," אומר מר הרדינג, עדיין צופה בי בעיניו הירוקות העזות. "למה שלא תשבי, רנה?" אסירת תודה על כך שנאמר לי מה לעשות מכיוון שהמוח שלי פשוט החליט להפסיק לעבוד, אני ניגשת ומתיישבת בכיסא העור הקטיפתי שלפניו. עיניו עוברות על הסוודר שלי. "קר?" הוא שואל, מרים גבה לעברי. אני מרגישה את הלחיים שלי מתחממות שוב כשאני נזכרת כמה הפטמות שלי קשות ובהחלטה החכמה שלי ללכת בלי חזייה. "אממ, לא," אני מצליחה למלמל. "אז תורידי את זה." נימת קולו המצווה והאופן שבו הוא מתנהג בביטחון גורמים לי כמעט להתנועע במושב. אני מחליקה את הסוודר שלי, מרגישה את פניי מאדימות כשהן נופלות לאט לאט, חושפות את חולצתי הצמודה ואת הפטמות הקשות. הוא פולט גניחה עמוקה ומהירה שהוא קוטע במהירות, וכשאני עדיין נבוכה מכדי להסתכל עליו, הוא אומר, "רנה", והמילה הזו גורמת לי להרים את עיניי אליו. החום שבהן כמעט דופק אותי על התחת, אבל הוא שומר על שאר גופו תחת שליטה מושלמת. הרמז היחיד הנוסף שזה משפיע עליו הוא האופן שבו הוא מהדק את לסתו קצת יותר חזק. "בחירת תלבושות מעניינת לבוא ולהביא לאבא שלך ארוחת צהריים." כשלא אמרתי כלום, שפתיו התעוותו בחיוך קטן שנראה עליו שטני. זה מסוג המבטים שמבטיחים כל מיני דברים רעים ונפלאים, ואני רוצה את כולם. "לבשת את זה בשבילי?" "כן", אני אומרת, פוגשת את מבטו. "טוב." הוא מעביר את מבטו עליי שוב. "אני רואה שבחרת לוותר על החזייה היום. ילדה טובה," הוא משבח, וגורם לי להשמיע אנחה רכה לפני שאני מספיקה לעצור את עצמי. הוא מרים גבה למשמע הדברים, אבל לא מגיב על כך. "גם את התחתונים לוותר?" "לא." "תגידי לי מה יש מתחת לחצאית הקטנה הזאת." "חוטיני שחור." "מה עוד?" אני מסתכלת עליו מבולבלת. "זה כל מה שאני לובשת." הוא מחייך ואומר, "הכוס שלך, מתוקה. ספרי לי על הכוס שלך." אני מתחילה להרים את החצאית שלי כדי שאוכל להראות לו, אבל הוא עוצר אותי בקול קשקש. "לא, לא, יקירה. תגידי לי." "אממ, ובכן, היא מגולחת ומאוד, מאוד רטובה." הוא עוצם את עיניו כאילו הוא מדמיין את מה שאני אומרת. "כמה רטובה?" "כל כך רטובה, מר הרדינג. נספגתי בחוטיני, והירכיים הפנימיות שלי חלקלקות מהמיצים שלי." "ילדה טובה," הוא אומר, ואני אוהבת כמה קולו מתוח נשמע. "יש עוד משהו, מר הרדינג." הוא פוקח את עיניו ומסתכל עליי. "מה קרה, מתוקה?" "הכוס שלי לא נגע." הוא אוחז בשולחן כל כך חזק שאני רואה את פרקי אצבעותיו מלבינים. "למה בדיוק את מתכוונת?" אני מחייכת ואומרת, "אני מתכוונת שאני בתולה, ואף אחד מעולם לא ראה או נגע בכוס שלי." אני מתנועעת בתחתית החצאית שלי. "אני יודעת שזה טיפשי, אבל אני קצת מאוהבת בך כבר זמן מה, ותמיד ייחלתי שתהיי הראשונה שלי." הוא מחייך אליי חיוך מרושע וחטא. "את רוצה שאפוצץ לך את הדובדבן, יקירה?" "כן," אני גונחת, מעבירה את עיניי על גופו החזק ומשחררת אנחה רכה כשאני רואה את הבליטה הגדולה מאוד במכנסיו. "אז תהיי ילדה טובה ולכי לעמוד מול החלון." זה הדבר האחרון שאני מצפה שהוא יגיד, אז אני פשוט יושבת שם ומחכה שהוא יגיד לי שמה שהוא מתכוון זה לקום ולהתכופף כדי שאוכל לזיין אותך, אבל הוא לא אומר כלום מעבר לכך, רק מסתכל עליי, נותן לי את אותו מבט עז שגורם לי לקום במהירות וללכת לעבר קיר החלונות הגדול. כשאני לידו, אני מביטה בו בחזרה, תוהה מה לעזאזל אני אמורה לעשות. הוא מחייך ואומר, "ידיים על הזכוכית, רנה."