"גברת, את התקשרת הרגע, נכון?" שאל שומר הראש, בנימה מנומסת אך תקיפה. "כן, אני התקשרתי," ענתה אליאנה, מבטה נודד אל עבר רולס רויס מבריקה שעמדה בסמוך. היא קמטה את מצחה, בלבול מענן את פניה. "אבל... זה לא נראה לי נכון." "אז זאת בטח את," אמר שומר הראש בביטחון מוחלט. "בבקשה, היכנסי לרכב." לפני שאליאנה הספיקה לעבד את מה שקורה, האיש פעל בדיוק צבאי. בתנועה מהירה אחת, הוא פתח את דלת המכונית וכמעט הרים אותה פנימה, כוחו תפס אותה בהפתעה מוחלטת. "וואו, וואו, רגע אחד!" צעקה אליאנה כשמצאה את עצמה יושבת בתוך פנים עור מפואר. מוחה רץ. 'האם שומרי ראש תמיד כל כך אינטנסיביים? או – רגע – האם אני נחטפת? אבל מי בכלל משתמש ברולס רויס לחטיפה?' היא שלחה לאיש מבט חד. "מה לעזאזל קורה כאן?" "תגלי בקרוב מאוד," הוא השיב בצורה מסתורית, כשהוא מתיישב במושב הנהג כאילו היו בנסיעת יום ראשון רגילה. המכונית גלשה בעיר לפני שיצאה לאזור הכפרי. תוך זמן קצר, הם עצרו באחוזה כה עצומה שנראתה כאילו יצאה מסרט. הלסת של אליאנה נשמטה כשירדה מהמכונית ובהתה באחוזה המשתרעת. "ישר מכאן," אמר שומר הראש, כשהוא מצביע לעבר הכניסה הגדולה. דלתות האחוזה הכפולות נפתחו לרווחה, וחשפו שתי שורות מסודרות להפליא של משרתות שעומדות דום, המדים הצחורים שלהן והקידות המסונכרנות גרמו לאליאנה להרגיש כאילו נכנסה לפנטזיה של מיליארדר. היא נכנסה פנימה בזהירות, עיניה נעו סביב, קולטות את הסביבה הראוותנית באופן אבסורדי – הקירות המוזהבים, הרהיטים העתיקים בכל פינה. המקום היה רחוק ממה שדמיינה. 'חכי רגע... לא אמרו לי שהמשפחה הביולוגית שלי מרוששת?' היא חשבה, בלבולה מעמיק עם כל צעד. 'המקום הזה הוא ההפך מעני. האם איכשהו הגעתי לבית הלא נכון?' בדיוק אז, אישה מבוגרת עם שיער כסוף מיהרה במורד המדרגות הגדולות. לבושה בטוניקה לבנה-זהובה אלגנטית, היא נשענה קלות על מקל עץ מלוטש, עיניה נוצצות מהתרגשות. זו הייתה נעמי דייוויס, סבתה של אליאנה, והתנהגותה החיננית שידרה גם חוזק וחום כשהתקרבה. "את הנערה שהתקשרה?" היא שאלה, קולה רועד מהתרגשות, דמעות מנצנצות בעיניה האפורות החדות. אליאנה מצמצה, נתפסה לא מוכנה. "אה... כן, זו הייתי אני. אבל... גבר ענה. את יכולה בבקשה להסביר לי מה קורה כאן?" לפני שהספיקה לעבד את המצב, צוות רפואי הופיע משום מקום. הם נעו ביעילות מהירה, הקימו ציוד ולקחו דגימת דם ממנה ממש שם – בלי להציע אפילו מילה אחת של הסבר. אליאנה קפאה, בוהה בהם בחוסר אמון, המומה לחלוטין מהשינוי הבלתי צפוי באירועים. נעמי לקחה בעדינות את ידה של אליאנה, והובילה אותה לספה מקושטת ליד מבואה. היא טפחה על ידה ברכות של סבתא, ואמרה, "עכשיו, עכשיו, יקירתי, שבי ובואי נדבר. מותק, מה שמך?" "אליאנה... אליאנה גרסיה," היא ענתה. "אליאנה," חזרה נעמי, כאילו מתענגת על השם. היא הנהנה, הבעתה מתרככת. "איזה שם מקסים. ואיך, יקירתי, הגעת להאמין שאת חלק מהמשפחה שלנו?" אליאנה היססה, עדיין מנסה לעכל את המצב. "בכנות, אני לא בטוחה מה קורה. אבל כל מה שאמרו לי על המשפחה הביולוגית שלי לא מסתדר." "מישהו אמר שאבא שלי מכור להימורים, אמא שלי... אה, די מרירה, ואחי רווק בשנות השלושים לחייו שעדיין גר בבית. הם ציירו תמונה די קודרת." לכך, נעמי פרצה בצחוק, כל כך אמיתי ולבבי שהדהד באולם הגדול. "מכור להימורים, מרירה ורווק?" היא חזרה בין צחקוקים, מנגבת דמעות של שעשוע מעיניה. "הו, יקירתי, אף אחד מעולם לא תיאר את משפחת דייוויס ככה לפני כן. זו בהחלט הפעם הראשונה!" בינתיים, הצוות הרפואי עבד במהירות, ותוך זמן קצר, התוצאות הופיעו על המסך – התאמה של 99.999%. הרופא, בקושי מצליח להכיל את התרגשותו, הכריז, "גברת דייוויס! זה אושר – היא הנכדה שלך!" "מה? באמת?" נעמי קפצה מהספה, אוחזת בידיה של אליאנה בתערובת של חוסר אמון ושמחה עצומה. "אליאנה, יקירתי, חיכיתי כל כך הרבה זמן לרגע הזה! מעולם לא חשבתי שאחיה כדי לראות את היום שבו תחזרי הביתה. הו, תודה לשמיים!" היא לחצה את ידיה של אליאנה חזק יותר, קולה רועד. "את לא גרסיה – את דייוויס! שמך הוא אליאנה דייוויס!" "אליאנה... דייוויס?" חזרה אליאנה, ראשה מסתחרר כשהמציאות החלה לחלחל. השינוי הפתאומי בזהות הרגיש סוריאליסטי. "חכי רגע... מה באמת קורה כאן?" נעמי טפחה בעדינות על ידה והציעה חיוך מעודד. "אל תדאגי, מותק. אני אסביר הכל." כשאר אליאנה ישבה לידה, נעמי שיתפה את הסיפור. "ביום שנולדת, הייתה טעות נוראית בבית החולים. הוחלפת בטעות עם תינוקת אחרת על ידי אחות מוסחת דעת. עד שגילינו מה קרה, כבר נעלמת." "ניסינו הכל – הכל – כדי למצוא אותך, אבל נעלמת בלי להשאיר עקבות." קולה נסדק כשהמשיכה, "הילדה שגידלנו לא הייתה שלנו, וברגע שאיתרנו את המשפחה הביולוגית שלה, החזרנו אותה מיד. אבל את... נשארת תעלומה. לא משנה כמה חיפשנו, לא הצלחנו למצוא אותך." אליאנה הקשיבה בשקט המום, נאבקת לעבד את מה שהיא שומעת. "ובגלל שאנחנו..." נעמי היססה לפני שבחרה את מילותיה. "בואי רק נגיד, בגלל העושר והמעמד של המשפחה, היו לנו אינספור רמאים שטוענים שהם את. אנשים הופיעו בתקווה לגרוף הון, סיפרו את השקרים המגוחכים ביותר." "אז, הפצנו קצת מידע מוטעה. הודענו שהמשפחה של דייוויס... במצב לא טוב. חסרי כל, עם אבא מכור להימורים ואמא מרירה, רק כדי להבריח את המתחזים." נעמי נשענה קרוב יותר, קולה מנמיך כאילו חושף סוד. "האמת היא, מותק, שאנחנו לא משפחה ענייה. משפחת דייוויס עשירה מאוד. כל אותם 'עובדות' על הרקע שלך? שקרים. רק כדי להרחיק את האנשים הלא נכונים." הלסת של אליאנה כמעט פגעה ברצפה. "אז את אומרת לי... שאבא שלי הוא לא איזה מכור להימורים?" היא שאלה, עדיין מנסה לעבד. "חס וחלילה, לא!" נעמי צחקה, עיניה נוצצות. "משפחת דייוויס היא אחת הבולטות ביותר בעיר דרטורה!" "ואמא שלי היא לא איזה מרירה?" "לא כהוא זה! אמא שלך היא אמנית, מאסטרית אמיתית של האופרה!" אמרה נעמי, ממש זוהרת מגאווה. "ואחי... הוא לא רווק?" "ובכן..." נעמי צחקקה, ומעניקה לה מבט שובב. "לא לגמרי טועה. אחיך ירש את שדות הנפט של סבא שלך ועכשיו הוא מנהל עסק אנרגיה עצום. אבל כן, הוא כמעט בן שלושים ועדיין רווק. חבל, באמת – הוא מציאה לא קטנה!" ככל שאליאנה שמעה יותר, כך מוחה התפוצץ יותר. כל מה שחשבה שהיא יודעת התהפך. אבל אז מחשבה הכתה בה. "אז, מי היה הבחור שדיברתי איתו בטלפון קודם?" "אה, זה היה בן דוד שלך, תומס," אמרה נעמי באדישות. 'תומס... טומי? אז זה גם היה שם בדוי!' חשבה אליאנה, מנסה לעכל את הכל. לגלות שהעושר של המשפחה האמיתית שלה היה שינוי בלתי צפוי – ומפתיע לטובה – באירועים. נעמי אחזה בידה של אליאנה בחוזקה, דמעות נשפכות על לחייה. "אליאנה, בטח עברת כל כך הרבה כל השנים האלה! ההורים שלך יחזרו הביתה בקרוב, ואז כולנו סוף סוף נהיה יחד!" "לו רק סבא שלך היה עדיין כאן, הוא היה מאושר עד הגג. בכנות, גם אני לא חשבתי שאחיה כדי לראות את היום הזה, אבל השמיים בירכו אותי! הנכדה היקרה שלי!" קולה של נעמי רעד מרגש גולמי, וזה משך משהו עמוק בחזה של אליאנה. דמעות צרבו את עיניה שלה. בין אם זה היה המשיכה של קשרי דם או הרכות המכריעה של הרגע, היא לא הצליחה לעצור אותן. "סבתא... את באמת סבתא שלי? אני כל כך שמחה לפגוש אותך!" היא לא הצליחה להאמין איך חייה התהפכו. בעברה, היא הייתה לכודה בקרבות אינסופיים עם ווילו, מאבדת את עצמה בתוהו ובוהו ומתה מבלי שפגשה את הוריה האמיתיים. היא בילתה את כל חייה נאחזת בדברים שלא היו שלה מלכתחילה, תוך התעלמות ממה שחשוב באמת. אבל עכשיו? עכשיו יש לה הזדמנות שנייה. האירוניה לא נעלמה מעיניה. הלוואי שהייתה מחפשת אותם קודם במקום לבזבז את זמנה על האנשים הלא נכונים. נעמי משכה אותה לחיבוק חזק, זרועותיה השבריריות חזקות להפליא. שתיהן בכו יחד, דמעותיהן מתערבבות עם הקלה ושנים של געגועים. בדיוק אז, צריחת צמיגים על חצץ ביקעה את האוויר, שברה את הרגע העדין. הדלתות הקדמיות נפתחו לרווחה, ואיש ואישה מיהרו לתוך הסלון.