לוסי הייתה רק בת עשרים וארבע כשילדה את אוון, בנה הבכור. כשהקריירה שלה המריאה, היא תמיד חלמה על בת, ובגיל שלושים וחמש נולדה אליאנה. עכשיו, כשהיא עומדת מול בנה הבוגר ובתה האבודה, לבה של לוסי היה מלא. אוון, אחד-עשרה שנים מבוגר מאליאנה וכבר בעיצומה של קריירה מצליחה, ליטף בעדינות את שערה כשחיבק אותה. "אליאנה," הוא אמר, טון קולו מלא בחיבה, "חיכיתי לך כל כך הרבה שנים. סוף סוף המשפחה שלנו שלמה שוב." אליאנה הביטה בו, חיוכה מאיר את פניה. בפעם הראשונה, היא חשה את החמימות של אהבת אח גדול, קשר שהשתוקקה לו אך מעולם לא חשבה שיהיה לה. וכך, אליאנה הייתה בבית. משפחת דיוויס, אחרי שנים של חיפושים ושברון לב, הייתה סוף סוף שלמה. ***** חצי חודש לאחר מכן, שמועות התפשטו כאש בשדה קוצים בחברה הגבוהה של דרטורה סיטי. כולם דיברו על הבת האבודה של משפחת דיוויס, שנעדרה במשך שמונה-עשרה שנים ועכשיו, משום מקום, חזרה למשפחה. אבל למרות הפטפוטים, משפחת דיוויס שמרה על פרופיל נמוך ומעצבן. אף אחד – אפילו לא אנשי החברה הסקרנים ביותר – לא הצליח להציץ בה. הספקולציות השתוללו. היו שאמרו שהיא כנראה לא עומדת בסטנדרטים הגבוהים של משפחת דיוויס, בעוד שאחרים לחשו שאולי היא לא משהו להסתכל עליו – אחרת למה הם יעכבו הצגה רשמית? הרכילות התפשטה כמו אש בשדה קוצים, כשכולם מוסיפים טוויסט משלהם לסיפור. כפי שהבטיח, סבסטיאן מסר את פרויקט אברגו הרווחי לקבוצת גרסיה ושלח חבילת מתנות מוגזמת. משפחת גרסיה קיבלה זאת בשקיקה, וראתה בכך סימן לכך שמשפחת דיוויס עשויה להיות מעוניינת לבנות ברית חזקה. לא היה להם מושג שזה קשור לאליאנה. בינתיים, ווילו שגשגה כ"בת היחידה של משפחת גרסיה". היא תבעה לחלוטין את חדרה הישן של אליאנה כשלה, והרחיקה לכת עד כדי כך שהשליכה את כל הקישוטים והמזכרות הקטנים שהיו שייכים פעם לאליאנה. לאחר סדרה של שיחות מניפולטיביות שנבחרו בקפידה, היא הצליחה למחוק את אליאנה ממוחם של אנדי וויקטוריה לחלוטין – או כך זה נראה. ובכל זאת, משהו ניקר בווילו. 'למה אליאנה לא הופיעה עד עכשיו? האם היא באמת יכולה להיעלם לתמיד?' היא תהתה. זה לא הסתדר לה. היא הייתה בטוחה שלאליאנה אין לאן ללכת, ואם אליאנה לא תחזור על ארבע בכוחות עצמה, בסדר. ווילו תעשה את הצעד הראשון. אין סיכוי שהיא תיתן לאליאנה להימלט כל כך בקלות. בדיבורים מתוקים, ווילו שכנעה את הוריה למשוך בכל החוטים האפשריים ולקנות את דרכה לאוניברסיטת איזונסטד. מבחינתה, זה לא היה רק עניין של כניסה לבית ספר מהשורה הראשונה – זה היה המהלך הגדול הבא שלה. ***** לוסי רצתה לערוך מסיבה גדולה וראוותנית כדי להציג רשמית את אליאנה לחברה, אבל אליאנה לא הייתה מעוניינת. הפעם, לא היה אכפת לה מהזוהר, מהתשומת לב או מהתצוגות הראוותניות. כל מה שהיא רצתה היה ליהנות מהאושר השקט והאמיתי של להיות עם משפחתה. לוסי הבינה את הצורך של אליאנה במנוחה לאחר התאונה, ולא לחצה. במקום זאת, היא נתנה לה להחלים בשלווה בבית. יום אחד אחר הצהריים שטוף שמש, כשהם התרווחו בגינה, לוסי ישבה וקילפה ליצ'י ושאלה באגביות, "אליאנה, לאיזו מכללה התקבלת?" "אוניברסיטת איזונסטד, במגמת אמנויות הבמה," השיבה אליאנה בחיוך. אליאנה תמיד חלמה להיות שחקנית. בחיים הקודמים שלה, החלום הזה היה מאבק מתמיד בעלייה. ווילו האפילה עליה בכל דרך אפשרית, ואליאנה נותרה נאבקת רק כדי לסגור את החודש. לא משנה כמה התאמצה, היא תמיד לוהקה רק כניצבת, בקושי גירדה את הקיום. בניגוד לווילו, שנכנסה בקלילות לאוניברסיטת איזונסטד בזכות הכסף והקשרים של הוריה, אליאנה עבדה ללא לאות כדי להרוויח את מקומה. ברגע ששתיהן היו בבית הספר, ווילו לא בזבזה שנייה אחת כדי להפוך את חייה של אליאנה לאומללים – לבודד אותה חברתית, להפיץ שמועות ואפילו להכתים את המוניטין שלה בפורומים מקוונים. השנים האלה היו אכזריות, אבל אליאנה החזיקה בחלום שלה בכל כוחה. למרות החבלה המתמדת, אליאנה שמרה על הראש למטה ודחפה קדימה, והרוויחה ציונים מעולים. ממש לפני סיום הלימודים, היא סוף סוף קיבלה את הפריצה הגדולה שלה – תפקיד ראשי בהפקה שיכול היה להשיק את קריירת המשחק שלה. אבל ווילו, תמיד צעד אחד קדימה, גנבה את ההזדמנות הזו ממש מתחתיה. היא השתמשה בהשפעה של הוריה כדי לחטוף את התפקיד לעצמה, והשאירה את אליאנה מרוסקת ובחזרה לנקודת ההתחלה. לאליאנה היו רגעים – פעמים שבהן הזדמנות אמיתית נראתה בהישג יד. אבל בכל פעם, ווילו הסתערה וגנבה אותה כאילו זו הייתה המשימה האישית שלה. השנים האלה היו גיהנום טהור. ברגע שאליאנה נכנסה לתעשיית הבידור, ווילו לא בזבזה זמן לשחק מלוכלך. היא שפכה את התה לעיתונות, וחשפה את אליאנה כבת גרסיה ה"מזויפת" וטענה לעצמה את התואר "האמיתית". התקשורת אכלה את זה, והריצה כותרת אחר כותרת המשווה בין השתיים. אליאנה? היא נגררה כנוכלת ומתחזה שלא מגיע לה מקום. אבל זה לא נעצר שם. הצהובונים הכפילו את עצמם, וסובבו סיפורים על איך אליאנה "גנבה" את חייה של ווילו ויצאה מגדר הרגיל כדי לפגוע בה. הם ציירו את אליאנה כאחות האכזרית והקנאית, בעוד הם הציגו את ווילו כמלאך קטן ותמים – קורבן חסר אונים שנעשה לו עוול על ידי המתחזה הגדולה והרעה. לאליאנה לא הייתה דרך להילחם בחזרה. לאף אחד לא היה אכפת מהאמת שלה, לא כשהטרולים באינטרנט כבר החליטו שהיא הנבלית. הם קרעו אותה לגזרים באינטרנט, והשאירו אותה חסרת אונים ובודדה. זה היה כמו להיתקע בסיוט שממנו היא לא יכולה להתעורר, לא משנה כמה ניסתה. ווילו לא רק לקחה את ההזדמנויות של אליאנה – היא לקחה הכל: את המשפחה שלה, את הקריירה שלה, את החלומות שלה. אבל הפעם? אליאנה לא שיחקה יפה. האהבה של משפחת גרסיה אולי נעלמה לתמיד, אבל השאר? היא הולכת לקחת הכל בחזרה. בדרך זו או אחרת. "איזונסטד! זה בית ספר פנטסטי," אמרה לוסי, פניה מוארים כשהיא מוסרת לאליאנה את הליצ'י הקלוף. "גם אני סיימתי שם, את יודעת. המגמה שלי הייתה ביצוע אופרה." "ברצינות, אמא? שתינו בוגרות!" חייכה אליאנה, ותחבה את הליצ'י העסיסי לפיה. "תודה, אמא." לוסי צחקה בחמימות. "אז, הבת שלי שואפת להיות שחקנית, הא?" אליאנה הנהנה בהתלהבות. "כן, זו התוכנית. תמיד חלמתי על זה." לוסי, שבילתה את חייה שקועה בעולם התיאטרון, חשה גל של גאווה. לדעת שאליאנה חולקת את התשוקה שלה היה מתנה. "טוב, מתוקה, אני תומכת בך עד הסוף! ברור שירשת את הכישרון האמנותי שלי. הבת שלי הולכת להיות השחקנית הכי טובה במשחק – אני יכולה להרגיש את זה!" "תודה, אמא. אני מבטיחה שאגרום לך להיות גאה." ***** ביום הראשון של רישום לבית הספר, לוסי וסבסטיאן טבעו בעבודה ולא יכלו לפנות דקה. אז, הם ניגשו לבן הדוד של אליאנה, תומס, כדי שיסיע אותה. תומס, סטודנט שנה ג' למדעי המחשב באיזונסטד, אפילו לא מצמץ לפני שאמר כן. אליאנה חיכתה בנקודת המפגש המתוכננת שלהם, נשענת באגביות על עץ. היא הייתה לבושה בשמלת שמש לבנה מכווצת שנעה בעדינות ברוח, עורה הבהיר זוהר תחת אור השמש החמים. היא הציצה בטלפון שלה, עורכת משהו בזמן שהדקות חלפו. בנטלי שחורה ומלוטשת עצרה בשקט מולה, המנוע בקושי משמיע קול. בהתחלה, היא לא שמה לב, מרוכזת מדי במסך שלה – עד שלפתע הוא התקלקל. התצוגה הפכה לשחורה, והבהבה סדרה של קודי שגיאה אדומים. היא קימטה את מצחה וניסתה לאפס אותו. "אליאנה?" קרא קול נמוך ומגנטי, שהוציא אותה ממחשבותיה. בהפתעה, היא הביטה למעלה, עיניה נפגשו עם זוג עיניים חומות חודרות ממוסגרות בפנים נאות באופן בולט. היא כיבתה במהירות את הטלפון שלה, בהנחה שזה תומס. חיוך בהיר האיר את פניה. "בן דוד?" קמרון רייט הרים גבה, מבטו נשאר על תווי הפנים העדינים שלה ועל החיוך המתוק והמפרק הזה. טכנית, היה אמור להיות תומס שאוסף אותה. אבל תומס, תמיד איש הנשים החלקלק, הסתבך עם בחורה והתחנן בפני קמרון שייכנס ברגע האחרון. קמרון לא היה מרוצה במיוחד, אבל אחרי כמה הקנטות בלתי פוסקות והבטחה שהוא חייב לו טובה, הוא נכנע. 'איזו טרחה,' הוא חשב – עד עכשיו. כשעיניו עקבו אחר תווי הפנים של אליאנה, הוא חש ניצוץ של הפתעה. פניה בדקו כל אחת מההעדפות האסתטיות שלו, עד לפרט הקטן ביותר. בפעם הראשונה מזה זמן רב, קמרון מצא את עצמו מסוקרן.