עֲדִינָה עָמְדָה מוּל שׁוֹשָׁנָה וְאָמְרָה בְּנֶחְרָצוּת, "אָחִי הולֵךְ לָקַחַת אֶת בְּנוֹ. שׁוֹשָׁנָה, אַל תֹּאמְרִי לוֹ אֶת מִסְפַּר הַבַּיִת שֶׁלָּךְ!" "עֲדִינָה!" גַּי חָרַק שִׁנַּיִם וְצָעַק בְּאֶמְצָעוּת רַמְקוֹל. עֲדִינָה נִבְהֲלָה כָּל כָּךְ שֶׁפָּנֶיהָ הֶחְוִירוּ. הִיא כִּסְּתָה אֶת פִּיהָ מִיָּד וְנוֹפְפָה בְּיֵאוּשׁ לְשׁוֹשָׁנָה. שׁוֹשָׁנָה שָׁתְקָה לְרֶגַע לִפְנֵי שֶׁאָמְרָה אֶת מִסְפּ