היו חמש עשרה בנות שישנו בחדר שלי. זו הייתה חוויה שונה לחלוטין. ישנתי במיטה העליונה עם אמרי בתחתונה. הבנים ישנו באותו בניין אבל בצד השני. סלון ענק שבו נערכו מפגשים חברתיים חילק את הבניין. בבוקר בלייר אמרה לי להיזהר עם הדברים שלי. לא פיקחו על אומגות וגניבות קרו הרבה. אפילו לא היה מקום לדברים שלי בלוקרים, הייתי צריכה להסתפק בדחיפת הדברים שלי מתחת למיטה. נשאתי את הטלפון שלי בכיס החצאית, זה היה משהו שלא יכולתי להרשות לעצמי לאבד. הייתי צריכה להחזיק בו כל עוד יכולתי. זה היה רק עניין של זמן עד שהוא יוחרם. שלחתי לאמא הודעה לפני שהלכתי לישון בלילה הקודם כדי ליידע אותה שעברתי את היום הראשון שלי בסדר. היא עדיין לא הגיבה למחרת בבוקר. הנחתי לזה, מי יודע מה היא עשתה עם הטלפון שלה. ערפל הבוקר כיסה את רוב השטח ולא הייתה לי ברירה אלא להתקלח במים קפואים. ניחשתם נכון, מים חמים לא זרמו בצד הזה של העולם. גם לא היה לי זמן לייבש את השיער, אז הייתי צריכה לרוץ עם התלתלים, לפחות הם היו שווים. החלקתי את החולצה החומה הקטנה במיוחד מעל הראש שלי ואז סוודר ארוך עם החצאית המתנפנפת. זה היה קצר בכמה סנטימטרים, אבל זה יצטרך להספיק. לא אכלנו ארוחת בוקר עם כולם בקפיטריה בבית הספר. היה לנו חור תחת קטן משלנו לא רחוק מהטירה. בלייר כבר עזבה. מזל שהיא הראתה לי איפה זה. כולם כבר עזבו, אני הייתי היחידה שזוחלת החוצה מהמגורים. קיוויתי שיישאר לי משהו. אנחתי, בועטת באבנים בדרכי. דייקנות מעולם לא הייתה הצד החזק שלי. זה היה צריך להיות עכשיו אם רציתי לשרוד. "החלטת לדלג על ארוחת הבוקר?" קולו של אלכס בא מלפני. למה הוא לא צריך ללבוש מדים? הוא לבש במקום זה טרנינג אפור. "בדיוק הייתי בדרך לשם." הוא שלף את פרק ידו מכיס הקפוצ'ון שלו והציץ בשעון הכסף שלו. "את מאחרת בשלושים דקות. מה את הולכת לאכול? פירורים?" גנחתי, "במחשבה שנייה אני פשוט הולכת להירגע עם החברים שלי." הוא נבח בצחוק. הוא התיישר איתי והניח את זרועו סביב כתפי. "בואי," הוא אמר. הסתכלתי למעלה. אלוהים, הוא תמיד היה כל כך הרבה יותר גבוה ממני? ויותר גדול? "לאן אתה לוקח אותי, אלכס?" צמצמתי אליו את עיני. "לאכול כמובן. את לא רוצה לרוץ את היום הראשון שלך על בטן ריקה. הפסקה רק בשתיים." "שתיים?" התפוצצתי. איך אצא מזה בחיים? "בדיוק, אבל אני שומר עלייך." הוא חייך. אולי, הדברים יהיו כמו פעם, אבל פקפקתי בזה. למרות זאת, עדיין יכולנו להיות קרובים למרות שהייתי מדורגת מתחתיו. הברשתי את השיער שלי מהפנים שלי. לא רציתי לחשוב על זה. "אני מניחה שאני צריכה להגיד תודה... הוד מלכותך." התרחקתי ממנו. הוא שרט, "שכחת לקוד." "אה, זה לעולם לא יקרה." "את יודעת שרוב הזאבים לוקחים עונשים ברצינות." גלגלתי את עיני, "לא את שלך." "את הולכת להיות צרה צרורה, גאבי." צחקתי. הוא שכח כמה צרות הוא היה מכניס אותנו אליהן. הגענו לקפיטריה. בניין עצום מאחורי הטירה. דיבורים באו מבפנים שם מאות זאבים היו מדורגים גבוה ממני. הסתכלתי על החולצה שלי ואז על הבניין הקטן שבו שאר האומגות אכלו את כל השאריות שנזרקו עליהם. חזרה בקפיטריה, עשיתי צעד אחורה. הם יראו דרכי! לא שייכתי לשם. "אתה יודע שזה שווה ניסיון רק לבדוק מה נשאר. אני בטוחה שאהיה בסדר." אלכס תפס את פרק ידי ומשך אותי קרוב אליו. "לא, בואי נלך." "לא, אלכס. אני בסדר. פתאום אני לא רעבה." בטן בבקשה אל תגרגרי. ינקתי את זה פנימה לכל מקרה. הוא משך את פניו, "אני יכול לדעת שאת משקרת!" השתעממתי, "אתה יודע שאני לא יכולה להיכנס לשם. אני אהיה לגמרי לא במקום." "אז, זה לא אומר שאת לא צריכה לאכול." פני נפלו. הוא היה כל כך מתוק, אבל פקפקתי שזה יעזור לי הרבה נגד חדר של אלף עיניים צמאות דם שחלקו מטרה משותפת לזרוק את האומגה החוצה. בהרגשה של חוסר הנוחות שלי, הוא פשט את הקפוצ'ון האפור שלו ומסר לי אותו. "הנה. אין חולצה באופק." משכתי את הקפוצ'ון הענק מעל הראש שלי. יכולתי להכניס שלושה זרועות אחרות בשרוולים! גנחתי, אבל זה יכול לעבוד. יכולתי לאכול ארוחת בוקר בשקט. אני מקווה. נכנסנו יחד, כן השתרכתי מאחור. כל כך הרבה בשביל לא להבחין. לכולם היו עיניים עלי. לחלקם היו שיניים עלי. הורדתי את ראשי ונצמדתי לאלכס. הפטפטת הפכה ללחישות. ידיו של אלכס נחתו על כתפי, עצרו אותי ליד שולחן ודחפו אותי למטה. "לא כדאי לי לקבל ארוחת בוקר עכשיו?" הוא ישב מולי. מישהו נאנק. הו, ממש דרמטי. "מגישים לנו כאן, יקירתי." "אה, יש לך את זה ממש טוב, לא?" הוא הבריק את שיניו הלבנות המושלמות. "זה כלום." הטיתי את ראשי הצידה, שיערי התותים נופל על כתפי. "למה אני לא מופתעת?" לפני שהוא הספיק להגיב, בחור בחולצה שחורה עם קו נטוי כחול כהה קפץ לידו. אחד מגאמות. הוא קד. קמטתי את מצחי. האם זאבים באמת עשו את זה? "אלפא, מר סטייבל מבקש אותך. הוא אומר שזה דחוף." אלפא אלכס. מצמצתי כמה פעמים. אני לא מאמינה שזה עלה לי בראש. אבל זה היה נשמע נחמד. בכל מקרה, אלכס גנח וקם מהשולחן. הבחור הקטן גאמה מיהר משם. הוא היה חייב להיות פרשמן. "האם אתה באמת-" הוא נשען מעל כתפי ודיבר קרוב לאוזני. מישהו נאנק שוב. מה הלאה? מישהו הולך להתעלף? "אל תגיבי." נשימתו הייתה חמה על לחיי. הייתי צריכה לעצור את הרעד. "מה?" לחשתי, כבושה לגמרי. "אני מתכוון לזה, גאבי. אל תגיבי לשום דבר עד שאחזור. אני לא אתעכב." הנהנתי. עדיין לא הבנתי למה הוא התכוון. כרכתי את זרועותיי סביב עצמי וחיכיתי לאוכל שלי. אולי אוכל לקחת את זה לדרך ולהדביק את אלכס אחר כך. עכשיו כשאני לבד אני הכוכבת של המופע. לא הייתי צריכה חושים היפר כדי לשמוע ילדה משולחן אחר אומרת לחברה שלה. "מי לעזאזל היא חושבת שהיא, יושבת עם אלפא אלכס?" "מה היא?" מישהו אחר שאל. "לא ראיתי אותה בסביבה." ארוחת הבוקר לא הייתה כל כך חשובה, לעזוב היה חיוני. ואז ראיתי אישה נושאת מגש של בשרים וביצים שונים. הבטן שלי בחרה ברגע הזה לגרגר והייתי צריכה לציית לדרישות שלה. הגברת המבוגרת במדים כחולים כמעט הגיעה לשולחן שלי כשנעצרה. על ידי לייאה! לייאה דיברה במשך כמה שניות והאישה הסתובבה עם המגש. "חרא." מלמלתי. ואז היא המשיכה לשולחן שלי. אבל היא לא הייתה לבד, הייתה לה תמיכה. הייתי צריכה לברוח משם, אבל לא פחדתי ממנה. שנאתי להיות במרכז תשומת הלב במיוחד מסיבות לא נכונות, אבל לא נשאתי פחד ממנה. הרמתי את סנטרי. עמוק בפנים ידעתי שזה לא יכול להיות טוב. "תראו מה החתול גרר פנימה. הלכת לאיבוד?" החברים שלה צחקו. אחת מהן הייתה אפילו יותר מהממת מלייאה. עיניים כחולות כבדולח, שפתיים ורודות חיוורות עם שיער לבן כשלג שירד על גבה. גם היא לא נראתה כאילו היא מחבבת אותי. הצעתי ללייאה ולצוות שלה חיוך לחוץ, "אתם יודעים שבתי עם אלכס." גל אנרגיה פגע בי כמו עומס של לבנים בראש שלוש פעמים ברציפות. מה לעזאזל? "טוב, הוא צריך לדעת שאומגות כמוך הן חתיכות זבל קטנות חסרות ערך ואת לא שייכת לכאן!" היא צעקה ועוד מכה של כוח הלכה לראשי. אאוץ'. ערסלתי את ראשי ובהיתי בה. ההתפרצות שלה הביאה את החדר לעצירה מוחלטת. היא הצליחה להיפטר מארוחת הבוקר שלי ולתת לי כאב ראש לשלושה שבועות, אולי כדאי שאעזוב. התנודדתי על רגלי. "בכל מקרה לא הייתי רוצה לאכול כאן. אני עוזבת." אמרתי, בהנחה שאגיע לדלת בלי להתעלף. "חכי, לייאה, הקפוצ'ון הזה לא נראה מוכר?" שאלה הילדה עם השיער הלבן, באדישות. אה, תזדייני. "לא, למה ש-" היא פלטה אנקה דרמטית מדי. "תורידי את זה עכשיו!" לא, למה באמצע הקפיטריה? קפצתי את קצה הקפוצ'ון וטחנתי את שיני. "את רוצה שאני אתפשט?" עיניה הבריקו את צבעי הגיהנום. ממש. ואז באה עוד מכה לראש. מעדתי לאחור וכמעט פגעתי ברצפה. "תורידי את זה אומגה." אמרה מבעד לשנייה. "או שאת רוצה עוד קצת?" "בסדר, בסדר." משכתי את הדבר הענק מעל הראש שלי והשלכתי אותו לרגליה. אנחות מילאו את הקפיטריה יחד עם תקיפות ונביחות. ג'יז, הייתי רק אומגה. כמעט ציפיתי שמישהו יזרוק עלי עגבנייה. לייאה צעדה לעברי, עיניה עדיין בוערות בצבע הגיהנום. היא תפסה את לסתי ותחבה את אצבעותיה לתוך עורי. איבדתי את התחושה ברגליים שלי וכורעתי על רצפת השיש. "שרמוטה קטנה חסרת כבוד. את הולכת לגרדום בטא." *** "מה? במה הם האכילו את החבר'ה האלה?!" גנחתי. לייאה גררה אותי כל הדרך לחור תחת בשם גרדום בטא. מקום עם פרווה, אוכל רקוב והוא הריח כמו רגליים ונפיחות. זה היה המקום שהבטות באו להתאמן ועוד דברים טיפשים. לייאה ציוותה עלי לגרום למקום לנצוץ כמו שזה היה אפשרי. הבטות שהלעיגו עלי לא עזרו גם כן. "זה עוזר אם את מתכופפת נמוך ונחמד." מישהו צחק. "בחולומות שלך חמור." גררתי את המטאטא הרעוע לבד על הארץ. מגרפה הייתה טובה יותר. "אה, לזה יש גישה." בחור גבוה ורזה עם שיער שחור סילון ועור ארד סובב אותי כמו בז. "מאיפה השגת את זה?" הוא סימן לחברים שלו בפעולה שלו. היו צריכים להיות פחות מעשרה מהם מתאמנים, אבל הם רצו להתגרות בי. בחור מגושם יותר עם שיער בלונדיני מלוכלך חייך אלי חיוך מלוכלך. מה הוא רצה נשיקה? גועל. "תקשיבו חבר'ה, ככל שאסיים את זה מהר יותר, כך אצא מהשיער שלכם מוקדם יותר. אז האם כולנו יכולים להעמיד פנים שאני לא כאן? תודה, זה יהיה נהדר." חזרתי לסחוב זבל, אבל הצחוק העמוק אמר לי שהתוכנית שלי לא עבדה. "בשר טרי. עבר זמן מאז ששברתי טירון." נסוגתי. "היא כולה שלך בקסטר." הבחור הרזה נסוג. חמור. בקסטר פיצח את פרקי אצבעותיו וחייך. "אני הולך ללמד אותך כמה נימוסים דבר יפה." ידו הבשרית נחתה על כתפי והקפצתי אותה כמו זבוב. "אל תיגע בי חזיר!" "חזיר? את לא יודעת עם מי את מדברת כלבה." החברים שלו צחקו. הוא הבריק את הזאב שלו עלי. אם למדתי משהו מאמא שלי, זה היה איך להגן על עצמי מכל דבר והיה לי נשק בידי. תביא את זה. "מה את הולכת לעשות בקשר לזה? חזיר." הוא נהם. אחזתי במטאטא. לפני שהוא הספיק להרים את ידיו, חבטתי בקצה המטאטא בשתי אוזניו. שוברת את החושים שלו. האף שלו היה גרוע יותר. הוא ילל והצמיד את כפות ידיו לאוזניו ונסוג. הוא מעד על זבל ונחת על התחת שלו. ניקוד אחד בשבילי, אבל עכשיו עשיתי את זה. תשעת הבטות האחרות בהו בי כמו בבשר נא. בלעתי. "כלבה קטנה." הרזה נהם, והבריק את הזאב שלו עלי. מעדתי לאחור, נאחזת בנשק היחיד שלי. 'אל... אל תתקרב יותר." בקסטר הפסיק ליילל. אפילו לא שמתי לב, אבל שמעתי אותו בזמן כדי להסתובב ולהתכופף בזמן לפני שהוא הספיק להצמיד אותי לקרקע. לא יכולתי לברוח מהציפורניים שלו. הוא חתך את זרועי וזה בער כמו גיהנום. הרמתי את המטאטא וחבטתי באפו. ואז חבר שלו תפס את המטאטא שלי ושבר אותו כמו זרד. "אוי חרא." אני טוסט. הם התקדמו. "תפסיק. תעזוב את האומגה לבד."