היה שקט מדי. המחשבות שלי רצו ללא הפסקה, לוקחות אותי למקומות שהאיצו את קצב הלב שלי. כשהייתי נרדמת הפחדים שלי היו רודפים אותי. לא רציתי להיות פה. הטירה הייתה שקטה רק בלילה, עד חמש בבוקר. התעוררתי בגלל צעדים חזקים על הגג. מה בכלל אלבש? מדים? אתנה לא השאירה לי כאלה. חיפשתי את הדבר הכי ניטרלי בתיק שלי. מצאתי חצאית שחורה עם כיסים כדי שאוכל להחביא את הטלפון שלי. החולצה הפשוטה היחידה שהייתה לי הייתה חולצה לבנה עם שרוולים צמודה לגוף. ניסיתי לא להרטיב את השיער הבלונדיני-תותי שלי במקלחת, אבל זה קרה, ועכשיו היו לי חלקים מתולתלים וחלקים אחרים מקורזלים או ישרים. אפילו גומייה לא הייתה לי כדי לאלף את השיער. נעלי ספורט שחורות השלימו את המראה שלי. ברגע שיצאתי מהדלת הפכתי לעכבר. "אה, מי זאת?" "בשר טרי?" נסוגתי לתוך המסדרון. "תזדרזו עכשיו. מיס צ'יימברס, העצרת הבאה. שכולכם צריכים להיות בה." גל של כוח מילא את החדר. זה הגיע ישר לראש שלי וכמעט מעדתי בחזרה למסדרון. קהל הזאבים הרעבים גרר את עצמו מחוץ לדלתות הכפולות. "אני... אין לי מדים," אמרתי. "מדים ניתנים ברגע שאתה מקבל דרגה. בדרך כלל הלהקה שלך נותנת לנו את המידע הזה..." "אבל מעולם לא השתניתי," סיימתי בשבילה. "בדיוק, אז מה שיקרה זה שנצטרך לקבוע מה העניין." "האם הזאב שלי יכול להיות מת?" היא צחקה וזה נשמע כאילו היא לא עושה את זה לעתים קרובות. "חס וחלילה. אם הוא מת, גם את." בלעתי רוק, "טוב לדעת." העצרת התקיימה בחוץ. לא יכולתי לדמיין איזה אולם יהיה גדול מספיק כדי להכיל יותר מאלפיים זאבים. כולם עמדו דום. המדים כאן היו שונים. בנות יכלו ללבוש מכנסיים קצרים, חצאיות או מכנסיים. טוב לדעת שיש מגוון. אלה בחולצות שחורות עם קווים ירוקים על החולצה עמדו בשורה הראשונה. היו שלושה בסך הכל. הם בטח הבטאים. הבאים היו עם חולצות אפורות עם קווים כחולים כהים עליהם. גמא, הנחתי. לבסוף קהל קטן יותר לבש חולצות חומות ללא קווים. בלעתי רוק. אומגות. "מה אני—" הסתכלתי על הדרגות. כמה ראשים הסתובבו אליי. אוף, שנאתי להיות הילדה החדשה. אתנה הסתכלה על הקבוצות ואז על ארבעת הזקנים שעמדו מול בית הספר. אתנה סימנה לי להתקדם. הצטמררתי. למה הייתי צריכה לעמוד מול כל בית הספר? היה לי פחד במה. בבקשה אל תתעלפי גבי. "את יכולה לעמוד לידי," אמרה אתנה. היא קיפלה את ידיה מול השמלה הכחולה הכהה שלה והרימה את ראשה גבוה. "עוד שנת לימודים. אותם חוקים. אם כי השנה הזו תהיה קצת שונה עם הירחים הטקסיים שעולים עלינו. רובכם התאמנו לירחים האלה במשך שנים." לחשושים עברו בקהל. איזה ירחים טקסיים? הירח היחיד שהכרתי היה ירח השינוי וזה היה רק לשינויים ראשונים. זאבים לא תמיד צריכים את הירח כדי להשתנות. "המורים והאלפות שלכם יודיעו לכם על שינויים בלוח הזמנים. עם זאת, הכל נשאר אותו דבר, תעברו את הקו וזה אתם ואני במשרד שלי. שוחרר." הייתי צריכה להוריד את הראש, אבל לא יכולתי להפסיק לבהות בזאבים שלפניי. חלק מהאנשים היו מהלהקה שלי. אם הייתי משתנה הייתי מצטרפת אליהם לפני שנים. תאריך היעד שלי עבר עכשיו. אני לא הולכת להשתנות. גם חיפשתי את אלכס. הוא יהיה חלק מקבוצת האלפה, אבל הם לא היו פה. "יש לי פגישה ואז אני אתן לך את הדרגה שלך," לחשה אתנה. הנהנתי. בכנות רציתי להתחבא בחדר שלי עד שאקבל מדים ואוכל להשתלב בקהל. עם השיער המשוגע והבגדים היומיומיים שלי, בלטתי כמו אגודל כואב. הקהל התפזר ויצר קליקות, אבל בטאים נשארו בין בטאים ואומגות בין עצמן. לא ממש הסביבה ליצירת חברים, לא עד שמישהו ידע איפה אני מדורגת. "תראו מה החתול גרר פנימה." הסתובבתי לראות מי דיבר כי ידעתי שזה מכוון אליי. בלייר! האדם האחרון בעולם שרציתי לראות. "לא חשבתי שתצליחי להיכנס," היא הטתה את ראשה, הקוקו העבה שלה נפל הצידה. "או שאת מבקרת?" קימטתי את מצחי. "לא, בלייר. התקבלתי..." בחנתי אותה. התאפקתי לא לשפשף את עיניי. בלייר, קשוחה, יהירה בלייר, שנועדה לדברים גדולים בלייר, הלונה הבאה שהכריזה על עצמה הייתה בחום. הדרגה הנמוכה ביותר... "מה את מסתכלת עליו!" היא נזפה. בלייר עדיין כלבה מצמצתי בחזרה. צחקקתי, "זה רק שלא היית אמורה להיות הלונה הבאה או משהו כזה." היא צמצמה את עיניה אליי. "את צוחקת עכשיו. אפילו אין לך דרגה." "עדיין לא. רק עכשיו הגעתי." רציתי נואשות לשאול אותה מה קרה, אבל בלייר ואני לא היינו בדיוק חברות. כן, הלכנו לאותו תיכון ולחלק מאותן מסיבות, אבל היא מעולם לא חיבבה אותי. תמיד חשבתי שזה קשור לאלכס. עכשיו הנה היא אומגה, בגרביים גבוהות, חצאית מתנפנפת וחולצת הדרגה. קצת ריחמתי עליה. זה בטח היה הלם. אומגות הן לא הזאבות הכי מוערכות בלהקה. הן נחשבות לאחרונות להכל. אסור להן בתפקידים משמעותיים בלהקה כמו להזדווג עם האלפה אלא אם כן זה רק לשמור על מיטתו חמה בלילה... כך שמעתי. "הו, יאי! ילדה חדשה." ילדה עם שיער חום קצר קפצה ליד בלייר. "אין לנו הרבה כאלה במיוחד אומגות." "אמרי!" בלייר התפוצצה. אמרי הרימה את ידיה בכניעה מדומה. צחקקתי. "אני לא אומגה, בעצם אני לא בטוחה שמעולם לא השתניתי." "טיפוסי," מלמלה בלייר. "אה, זה כל כך עצוב. אני אשמור לך מיטה. נתראה אחר כך." היא נופפה וניתרה משם. "מיטה למה?" שאלתי את בלייר. היא גלגלה את עיניה, "למתי שתשלחי למגורי האומגה." "איך היא כל כך בטוחה?" "אם הזאב שלך היה חזק בכלל או אם הוא בכלל היה קיים היית כבר משתנה. מכיוון שלא השתנית זה אומר שאת אומגה. דרגת ברירת מחדל למי שמעולם לא השתנה." חום עלה לפניי. לאט לאט קיבלתי שאין לי זאב ובסבירות גבוהה אחיה כבת אדם, אבל זה? זה צריך התאמה חדשה לגמרי. "זה לא כל כך נורא. הלהקה שלנו לא גרועה כמו האחרות." בלייר הסתכלה על הזאבים שעברו לידנו. "ראית את האלפות לאחרונה?" שאלה נערה שנראתה בת שש עשרה את חברתה כשהן עברו לידנו. "לא, אני מתה לראות את אלפה אלכס. שמעתי שהוא גדל יותר במהלך החופשה." "אני יודעת! בואי נלך לבדוק את הבטאים." "כן!" הבנות היו בטאים שנה ראשונה. הן מיהרו להסתכל על הבוגרים שלהן. האם הן דיברו על אלכס? אלכס שלי. קצב הלב שלי עלה. לא ראיתי אותו במה שהרגיש כמו נצח. האם הוא עדיין יחשיב אותנו לחברים הכי טובים? או שהעניין של האלפה עלה לו לראש? "אלכס? מהלהקה שלנו?" שאלתי את בלייר. היא הנהנה. "אותו אחד." "מה הוא עכשיו? אני מתכוונת שזה היה נצח." היא נאנחה, "את תגלי. בואי, בואי ניקח אותך למשרד של אתנה." היא התחילה ללכת ואני עצרתי. "את הולכת לקחת אותי לשם?" היא ירתה בי מבטים חודרים, "זה לא כאילו את יודעת איפה זה." נשכתי את שפתי. "נקודה טובה."