קֵייד מָצַץ בְּחֵמָה אֶת הַדַּגדָּגָן הַנָּפוּחַ שֶׁלִּי. מָתַחְתִּי אֶת זְרוֹעוֹתַי לְכִוּוּן כָּל דָּבָר לְהֵאָחֵז בּוֹ, אֲבָל לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר מִלְּבַד בֶּטוֹן. קֵייד הָיָה רָשָׁע. הוּא נִסֵּג אָחוֹר רֶגַע לִפְנֵי שֶׁעָמַדְתִּי לְגַמֵּר. הוּא מָנַע אֶת מַגָּעוֹ כְּשֶׁכָּאֵב לִי לְהָקֵל. "הַאִם סִפַּרְתִּי לָךְ כַּמָּה טוֹב הָרֵיחַ שֶׁלָּךְ?" קֵייד הִתְנַשֵּׁף. "אוּלַי," גָּנַחְתִּי. הוּא ע