פרק רביעי: "מסיבה. אצלי בבית. היום. בואי." הארפר הסמיק. "למה הארפר קיין בוהה בך?" לחשה הילדה שישבה משמאלי, בפעם המאה כנראה. נאנחתי בליבי. "אם לא היית אומרת לי, לא הייתי יודעת שהוא בוהה בי. ובפעם האחרונה. אני. לא. יודעת." חרקתי שיניים. הג'ינג'ית הטיחה בי מבט רצח וחזרה לשלוח הודעות בטלפון באמצע השיעור. נשמתי נשימה עמוקה והכנתי את עצמי לבדוק אם היא צודקת, כמו שעשיתי כבר עשרים פעם. ידעתי שהוא מסתכל עליי כי איכשהו הרגשתי את המבט האינטנסיבי שלו בעורף. למרות זאת, אזרתי אומץ והפניתי את ראשי לאחור. ואכן, הוא היה שם, בשורה האחרונה, בפינת החדר, עדיין בוהה בי בהבעה קשוחה. אני לא חושבת שהוא הסתכל על מישהו אחר בכיתה, כי בכל פעם שהפניתי את ראשי כדי להסתכל עליו, עיניו היו נשואות אליי. נפגשתי עם מבטו המאיים לכמה שניות, הרמתי את גבה השמאלית ושאלתי אותו טלפתית למה הוא מתנהג כמו סטוקר מצמרר ובוהה בי מאז תחילת השיעור. הוא פשוט המשיך להסתכל עליי באותה הבעה קשוחה, עד שלבסוף שפתיו רעדו כלפי מעלה כדי לחשוף את החיוך הזדוני המפורסם שלו, שאני ממש שנאתי. גלגלתי את עיניי והסתכלתי קדימה לעבר המורה, שדיבר בלי הפסקה על איזו תיאוריה קוונטית ונראה להוט כמו התלמידים לצאת מבית הספר. ואני נשבעת, אם עוד מישהו ישאל אותי למה לעזאזל הארפר קיין בוהה בי, אני אשתגע. איך לעזאזל אני אמורה לדעת למה האידיוט הזה ממשיך לבהות בי? לסמנתה ונטלי היה יום חג במהלך ארוחת הצהריים כשהארפר המשיך לבהות ולבהות ולבהות בשולחן שלנו, או יותר נכון בי. אפילו הייתי צריכה להחליף את המושב המזוין שלי כדי שלא אצטרך להסתכל עליו ישירות. כלומר, מה קרה לו בכלל? הוא התעורר הבוקר עם משימה אחת: לבהות בי עד מוות?! אם זו הייתה התוכנית שלו, אז זה בהחלט עבד. הוא אפילו לא ממצמץ. זה כאילו הוא רוצה תחרות בוהה כל הזמן. היו לנו שלושה שיעורים יחד ויכולתי להרגיש את המבט שלו בעורף שלי בכל שנייה ארורה. האם המורה אפילו לא שם לב שהוא לא מקשיב או שיש להם נקמה אישית נגדי, כי בכל פעם שהסתובבתי להסתכל עליו, המורה תמיד ציין את זה? וכתוצאה מכך, אני די בטוחה שמחצית מבית הספר חושבת שהסתכלתי עליו בעיניים. "היי זארה?" קול גברי דיבר מאחור. "כן," נשענתי לאחור כדי לשמוע קצת יותר בבירור. "למה הארפר ממשיך לבהות בך?" אנחתי והנחתי את ראשי על השולחן. *** ארזתי את התיקים שלי ברגע שהשיעור הסתיים, להוטה להגיע הביתה. "מיס המינג, תשארי אחרי השיעור." אמר מר רוברטס. נהדר. ישבתי חזרה על מושבי בכעס וחיכיתי שהכיתה תתרוקן, הלוואי ויכולתי לצאת מוקדם גם כן. כשכולם יצאו, קמתי משולחני באמצע החדר ופניתי לעבר שולחן המורה, שם היה שולחנו של מר רוברטס. למר רוברט היה חיוך קטן על פניו. אוקיי, אז זה טוב. לפחות, לא הייתי בצרות. "זארה, אולי לא לימדתי אותך בעבר אבל שמעתי מכל המורים שאת תלמידה מצטיינת." הוא חייך בצורה ממש מצמררת. "אה, כן." מה לעזאזל אני אמורה להגיד על זה? "נהדר, כי השנה אני אעקוב אחר קבוצה של עשרים תלמידים שיצטרפו לתוכנית החונכות של בית הספר שלנו. ואני רוצה שתהיי אחת מהם." לא הייתי אחת מאותם תלמידים חנונים במיוחד שקיבלו את הציון הכי טוב כל השנה. קיבלתי ציונים סבירים, לעתים קרובות נגעתי בציון טוב והייתי די בטוחה שהיו הרבה תלמידים בדיוק כמוני. האיש הזה שלפניי, שאיתו מעולם לא דיברתי אפילו שני משפטים בעבר, חשב שאני אהיה חונכת טובה. מעולם לא הייתי בתוכנית החונכות לפני כן, איך הוא בכלל הגיע לשם שלי? "כן, בסדר. אני אחשוב על זה." הוא חייך שוב והושיט לי טופס בקשה מהמגירה העליונה של שולחנו. "פשוט תמלאי את הבקשה הזו ותחזרי אליי, בסדר?" לקחתי ממנו את הפלייר והנהנתי. ברגע שיצאתי מהכיתה, מעכתי את הפלייר וזרקתי אותו לפח האשפה הקרוב. לא היה לי שום עניין להשקיע את הזמן הפנוי המוגבל שלי בחניכה של מישהו שאפילו לא הולך לדאוג לציונים שלו/שלה. העבודה שלי במאפייה של מוניק כבר דרשה כל כך הרבה מזמני, אני לא חושבת שאוכל לבדר אף אחד. המסדרונות היו שוממים כי בית הספר הסתיים לפני עשרים דקות. איך הזמן עובר! כולם בורחים מבית הספר ברגע שהצלצול מצלצל. כן, ככה כולם תיעבו את החור הזה. פניתי לכיוון הלוקר שלי כש, משום מקום, יד נתפסה סביב פרק כף היד שלי ונמשכתי בחוזקה לתוך כיתה ריקה. מעדתי קצת בגלל שטיפלו בי בצורה גסה ועצמתי את עיניי כי הייתי די בטוחה שאני עומדת ליפול, כי מה אני יכולה לומר, הייתי מגושמת ככה. כשהייתי עומדת להתהפך על הרצפה בבלגן, שתי זרועות כרכו סביב מותני ועזרו לי להחזיר את שיווי המשקל. פקחתי את עיניי וכל מה שיכולתי לראות היה מרחב עצום של חזה של מישהו. בהחלט זכר. האדם הזה עמד קרוב מאוד אליי. בתוך הבועה האישית שלי. יכולתי אפילו להריח את הבושם שלו שהיה כל כך טעים. הייתי צריכה להתנגד לדחף לתפוס את החולצה שלו ולרחרח אותו. זה לא היה מביך בכלל. הרמתי את מבטי כדי לראות את הארפר מסתכל עליי מלמטה. כמובן, זה היה חייב להיות הארפר. הילד היה בכל מקום היום! הוא הסתכל עליי בהבעה אינטנסיבית של...צורך? תאווה? אני אפילו לא יכולה לתפוס את זה. נשימתי נעתקה בגרוני בגלל הקרבה שלנו והעלייה הפתאומית בטמפרטורה. ידיו הגדולות והחמות על מותני שלחו צמרמורות טעימות בכל גופי והתנגדתי לדחף לעצום את עיניי ולהישען עליו. נלכדתי בטראנס. טראנס שנוצר על ידי הארפר קיין מכל האנשים. רציתי לזוז, באמת שרציתי. לפחות חלק ממני עשה זאת. החלק המסוים הזה היה מודע לעובדה שהארפר הניח את ידיו על מותני, אותן ידיים שבהן הייתי די בטוחה שהוא ממשש אינספור נשים. אותו חלק ממני רצה להזכיר למוח שלי לצאת מהחיבוק שלו כי שנאתי את הארפר מאז שהוא שבר את ליבה של אחותי. אותו חלק רצה להזכיר לי שאני אהיה רק עוד מספר ברשימה הבלתי נגמרת של כיבושיו של הארפר. אבל למרבה הצער, החלק הזה ממני היה ממש קטן ודעך במהירות. פשוט המשכנו לבהות זה בזה במשך זמן רב. והיינו בוהים במשך זמן רב אם השקט לא היה הופך ללא נוח. נענעתי בראשי כדי לנקות את ראשי מהמחשבות הבוגדניות האלה וניסיתי לסגת. אבל הוא לא נתן לי, ומשום מה, זה לא הפתיע אותי בכלל. הוא נשען קדימה בפתאומיות והטיח את שפתיו על שלי. כל המחשבות הרציונליות עפו לגמרי ממוחי כי הדבר הבא שידעתי, ידי, שהיו רפויות לצידי קודם לכן, הגיעו סביב צווארו כדי למשוך אותו קרוב יותר אליי. שפתיו התמזגו בצורה מושלמת עם שלי כאילו שפתיו נוצרו בשבילי. ברכיי כרעו ברך בגלל התשוקה הבלתי צפויה שזרמה דרכי והתאווה שגופי חווה ואם לא היה בזרועותיו של הארפר סביב מותני, מחזיק בי לחיים, בטח הייתי נופלת על הקרקע לתוך בלגן של הורמונים משתוללים. יכולתי להרגיש את שרירי הכתפיים שלו מתכווצים. הרגשתי כאילו בכל רגע נתון, אני פשוט אצוף משם. לשונו החליקה החוצה מפיו והוא ינק את שפתי התחתונה וביקש כניסה. לא יכולתי שלא לגנוח ולהעניק לו את הכניסה שהוא היה צריך. לשונו עיסתה את שלי וכבשה כל סנטימטר בפיי. להילחם על דומיננטיות בנשיקה איתו הייתה מלחמה חסרת תועלת, שלא הייתה לי בעיה להפסיד בה. ניתקתי את שפתיי משלו באי רצון רב ונשמתי כמויות גדולות של אוויר. הארפר לא הפסיק. הוא גם לא היה צריך לנשום? הוא שתל נשיקות פרפר קטנות מפינת שפתיי ללסתי. מאחורי תנוך אוזני לצווארי. ולכתפי. הרגשתי צמרמורת של תשוקה יורדת בגופי בנשיקה האחרונה שלו. הוא הניח את ראשו בשקע צווארי ונשם את הריח שלי. עזב את צווארי, הוא פגש את עיניי וראיתי את התאווה שלו אליי. תאווה טהורה ובלתי מזויפת. אישוניו היו מורחבים ונראו כמעט שחורים. הוא ניגב את לשונו על שפתו התחתונה ומבטי נדד לעבר שפתיו, שלפני כמה רגעים, עיסו במיומנות רבה את שלי. התנגדתי לדחף למשוך אותו בחזרה למטה ולנשק אותו עד כלות. ידעתי שהוא רצה את זה גם כן. יכולתי לראות את זה בעיניו ובשרירי הכתפיים המתוחים שלו שבהם עדיין החזקתי בו. ביד אחת על מותני, הוא השתמש בידו השנייה כדי לכסות את הלחי שלי ותת הכרתי נשענתי אל מגעו. נהניתי מהתחושה המחוספסת והקשה של ידיו על הלחי הרכה שלי. עצמתי את עיניי לשנייה והתענגתי על הרגע. "מסיבה. אצלי בבית. היום. בואי." הארפר הסמיק. עיניי נפקחו בקולו הצרוד של הארפר. וואו! האם הארפר היה כל כך מחוץ לעניינים שהוא אפילו לא יכול היה ליצור משפט תקין? כלומר, בטח, גם אני הייתי די מחוץ לעניינים, אבל הייתי רוצה לחשוב שאני עדיין אוכל ליצור משפט קוהרנטי. ברצינות, התת מודע שלי נזף בי. הארפר ניקה את גרונו וסומק זחל על לחייו. וואו! מעולם לא ראיתי את הארפר מסמיק לפני כן. אף פעם! וזה הרגיש נהדר לדעת שאני הסיבה שהוא כל כך נסער ומוטרד. "אה, אני עורך מסיבה אצלי בבית היום. בואי. בבקשה." בבקשה? זו הייתה רק עוד מילה שהארפר קיין מעולם לא השתמש בה. הוא היה רגיל שאנשים מקשיבים לכל מילה שלו ועוקבים אחריו. הרגשתי מכובדת ומיוחדת. ומאושרת. הייתי המומה לגמרי ויצאתי מדעתי, אז יכולתי רק להנהן. הרגשתי ששפתיי נרגעות ונתתי לו חיוך רך. הוא חייך. לא החיוך הזדוני ששנאתי עליו, אלא חיוך מלא. "את יודעת, אני חושב שמגיעה לי עוד נשיקה." "למה?" המילה בטח יצאה מפי אבל זה לא נשמע כמו הקול שלי בכלל. זה היה הרבה יותר צרוד ו.....נושם?! "כי זה יום ההולדת שלי." הוא חייך אליי ברכות והביט בי בהערצה טהורה. הוא סובב קווצת שיער חומה שלי שאיכשהו יצאה מהקוקו שלי במהלך סשן האיפור הקטן שלנו. בלי לחכות לתשובה, הוא נשען קדימה וגנב ממני עוד נשיקה. לא שאכפת לי. הנשיקה השנייה הייתה הרבה יותר נלהבת ורעבה. הנשיקה הראשונה לא הייתה כלום בהשוואה לזו. אני חושבת שגנחתי פעמיים ולא היה לי מה להתפאר בזה, גם הוא עשה זאת! שפתיו ניתקו משלי באי רצון רב. הוא נשם נשימה עמוקה הסתכל למטה על השעון שלו ואנח. "אני חייב ללכת." הוא נתן חיוך קטן, אצבעותיו עקבו אחר עצם כתפי ויצרו עקצוצים והשאירו שובל חם של אש. הוא נשען לאחור, נתן לי ניקור מהיר, חייך אליי ורץ החוצה מהחדר. אני לא צוחקת. הוא ממש רץ החוצה מהכיתה. משאיר אותי חמה ומודאגת. אוי ואבוי!