פרק שני: "אתה יכול פשוט לחזור להתעלם מקיומי, כמו שעשית בשנים האחרונות, הארפר?" אחרתי לשיעור אנגלית ביותר מעשרים דקות. ושיעור האנגלית שלי היה בקצה השני של בית הספר. נהדר. היקום שונא אותי! אל תבינו אותי לא נכון! זה לא כאילו ממש רציתי להגיע לשיעור, זה פשוט שמעולם לא אחרתי לשיעור לפני כן והמחשבה הזאת איכשהו הטרידה אותי, גם אם האיחור לא היה לגמרי באשמתי. תשכחו מזה! זה בכלל לא היה באשמתי. רצתי כל הדרך, הכי מהר שהרגליים שלי יכלו לסחוב אותי, ונחשו מה, גברת וילסון אפילו לא הייתה שם, והנה אני, מתנשפת, כדי שאוכל להסדיר את הנשימה. וואו. דברית על להיות אחראית. כשנכנסתי לכיתה, הפטפוט פסק וכולם הרימו מבט. כשכולם הבינו שזאת רק אני ולא המורה, הם החזירו את תשומת הלב שלהם למה שהם עשו קודם. סרקתי את הכיתה בחיפוש אחר מושב ריק והמושב הפנוי היחיד היה זה שמול הארפר קיין, שהיה עסוק בלהוריד למישהי את הפרצוף. לבחור הזה יש בעיות הורמונליות רציניות, אני אומרת לכם. ההתנהגות שלו בהחלט לא נורמלית. היא אפילו לא הייתה אותה בחורה שראיתי אותו איתה במחסן של השרת. איך קראו לה, מריה, לא? אני מתכוונת, תרתי משמע. מה. לעזאזל. הוא יכול להיות יותר חלאה?! הוא אפילו לא נישק אותה בעדינות או ניסה להיות דיסקרטי לגבי זה. הוא דחף את הלשון שלו במלוא העוצמה לגרון של הבחורה המסכנה. היא ישבה לו על הברכיים וגנחה את שמו בין הנשיקות. רק מלהסתכל, הייתי די בטוחה שהוא פוגע לה בשד על ידי כך שהוא ממשש אותו כל כך חזק. נחשו מה, זה אפילו לא הפריע לה. לאן העולם הגיע?! אני מתכוונת, זה רק אני או שמישהו אחר חושב שההתנהגות הזאת ממש לא ראויה בפומבי?! הוא בכלל יכול לנשום בלי איזושהי בחורה שתלויה לו על היד או נאחזת בלשון שלו כאילו חייה תלויים בזה?! מגעיל. אם זה היה תלוי בי, הייתי פשוט יושבת בפינה השנייה של החדר, רחוק מהאיש-ילד הזה שהוא מחלה מין מהלכת. רצוי שהייתי נשארת בפינה השנייה של בית הספר ממנו. הטלתי את הספרים שלי על השולחן וישבתי במושב האחרון הפנוי, מול הארפר. בחוסר רצון רב, אני יכולה להוסיף. בהיותי כל כך קרובה, יכולתי לשמוע כל אנחה, נשיפה וגניחה. שיהרגו אותי כבר. זה עבר בהרבה את אי הנעימות. איזה משחקים היקום משחק איתי?! הוצאתי את הטלפון שלי מהג'ינס, חיברתי את האוזניות והשמעתי מוזיקה בווליום גבוה מספיק כדי לחסום את הצלילים שמגיעים מאחוריי. אחרי שני שירים, הדלת נפתחה בפתאומיות וגברת וילסון סמוקה נכנסה כשחולצת הקשמיר שלה מבולגנת, הכפתורים שלה פתוחים והשיער שלה עומד לאלף כיוונים שונים. יש לה ממש ריר בצד של הפנים? היא באמת ישנה כל הזמן הזה? כל כך מקצועי. עדיין קצת מתנשפת, היא ביקשה מאיתנו לפתוח את הספרים שלנו בעמוד 320 וניסתה ליישר את הקמטים בחולצה שלה. מילת מפתח היא ניסתה. גלגלתי את העיניים שלי על ההתנהגות הלא בוגרת. הוצאתי את האוזניות שלי ותקעתי את הטלפון שלי חזרה לג'ינס. "פסט." "פסט." מישהו טפח לי על הכתף וסובבתי את הראש כדי להסתכל על הארפר, שנשען קדימה במושב שלו כדי לדבר איתי. "מה?" לחשתי. "יש לך עט?" נאנחתי והחלטתי שהוא לא שווה את המאמץ של להתווכח. כמובן! מה עוד ציפיתי ממנו?! פשוט חיטטתי בתיק שלי ומסרתי לו עט. אחרי כשתי דקות, הנשימה שלו ליטפה את העורף שלי. "פסט." "מה?" שאלתי, בלי להסתובב. "היי, אני הארפר." יכולתי לדמיין את החיוך הזדוני המפורסם על הפנים שלו, שכל הבחורים הרעים אוהבים לעשות. אוי אלוהים אדירים. הוא רציני? הוא מתחיל איתי? ממש באמצע שיעור? ורק אחרי שראיתי אותו מוריד למישהי אחרת את הפרצוף לפני זמן לא רב? "כן, אני יודעת." חרקתי שיניים. רק רציתי לשמור על השיחה הזאת קצרה ככל האפשר, אם בכלל אפשר לקרוא לתגובות הקצרות שלי שיחה. החזרתי את תשומת הלב שלי לחזית הכיתה שבה גברת וילסון סתם דיברה על איזה רומן שהיה בסילבוס שלנו. "פסט." התעלמתי ממנו. "פסט." פשוט תתעלמי ממנו. "פסט." הוא טפח לי על הכתף. התעלמתי ממנו והעתקתי כל מה שחשבתי שגברת וילסון דיברה עליו. "פסט." טפיחה. "פסט." טפיחה. "פסט." טפיחה. "פסט." "מה לעזאזל, הארפר?" לחשתי, והקפדתי לשמור על קולי נמוך מספיק כדי שלא אמשוך תשומת לב, אבל בקלות אוכל להעביר אותו כארסי. שפתיו התעוו בחיוך זדוני ועיניו נצצו בשובבות. "לא באשמתי. את היית זאת שהתעלמה ממני." כן, חלאה. עכשיו תקבל את המסר. אני מתעלמת ממך כי אני לא רוצה לדבר איתך. אין לך מוח? "אתה יכול פשוט לחזור להתעלם מקיומי, כמו שעשית בשנים האחרונות, הארפר?" "אוי, נו באמת. יש לך עכשיו את תשומת הלב שלי. אני מפצה על הזמן האבוד." עדיין יכולתי להרגיש את החיוך הזדוני שלו למרות שהייתי פונה קדימה ולא הסתכלתי אחורה עליו. גלגלתי את העיניים שלי והתנגדתי לדחף לגנוח בקול רם. "אוקיי. ראשית, זה היה משפט הפתיחה הכי גרוע אי פעם. שנית, אני לא מעוניינת. ושלישית, תזדיין." ההתנהגות הקרירה שלו השתנתה והוא נראה כועס. זועם אפילו. אוי. אף פעם לא דחו את הנסיך היפה? ניפחתי לך את האגו, יא מזיין בתשלום? אוי. אני ממש לא מצטערת, למרות זאת. מגיע לך. חייכתי חיוך זדוני. הארפר פתח את הפה שלו כדי להגיד משהו, שהייתי בטוחה שהוא לא היה נעים אם לקחת את תווי הפנים שלו בחשבון. אבל לפני זה, הצלצול צלצל. אספתי את הדברים שלי וברחתי מהכיתה. *** אתם יודעים מה החלק הכי טוב בכל יום לימודים? הצלצול מצלצל ומסמן את סוף היום. אם הייתי רוצה להיראות כמו אדם דפוק על קראק, הייתי קופצת כמו מטורפת משוגעת ושרה איזה שיר רוק מטומטם על להשיג את החופש שלי כל הדרך מהשיעור האחרון שלי ללוקר שלי. זה מה שהרגשתי, בכל מקרה. אבל כאדם נורמלי, הסתפקתי בחיוך וקפיצה קלה בצעד שלי. כשהגעתי ללוקר שלי, ראיתי את סמנתה ונטלי מחכות לי בלוקר. אה! שתי החברות הכי טובות שלי. לנטלי היה שיער בלונדיני תותי ועיניים כחולות, בעוד שלסמנתה היה שיער חום עם עיניים אפורות. שתיהן היו ממש יפות וממש גבוהות. בעוד שלנטלי הייתה אישיות פרועה, סמנתה הייתה האמא התרנגולת של הקבוצה שלנו. בעוד שאני הייתי הטיפוס השקט והאינטליגנטי, שהיה לו ממוצע ציונים של 4.0 והייתי מוכנה לנסות את חיי בעיר הגדולה. איפה לעזאזל היו השתיים האלה במהלך ארוחת הצהריים בכל מקרה? ועל מה הן דיברו? למה שתיהן כל כך נרגשות? יישרתי את הכתפיים שלי כאילו אני מכינה את עצמי למלחמה. ניגשתי לחברות הכי טובות שלי עם עיניים מצומצמות והבעת הפחדה הכי טובה שיכולתי להרשות לעצמי. וכמובן, הן ראו את זה ישר דרכי. לעזאזל. "איפה לעזאזל הייתן שתיכן כשמלני השתגעה עליי במהלך ארוחת הצהריים?" הצבעתי באצבע שלי במאשימות על השתיים. "אחרנו." הן משכו בכתפיהן באדישות. לפני שיכולתי להאשים אותן בשקר, נטלי אחזה בשתי הידיים שלי והתחילה לדבר בהתרגשות על איזה מסיבה, שלכאורה עמדה לקרות מחר. "מסיבה? בליל לימודים?" שאלתי אותן. "אה כן. זה הולך להיות נהדר, את יודעת. כולם הולכים להיות שם. כאילו כולם." נטלי צווחה בעוד שסמנתה פשוט גלגלה את העיניים שלה. שמתי את הספרים שלי בלוקר וטרקתי אותו. שלושתנו התחלנו ללכת לכיוון החניון, שבו המכוניות שלנו היו חונות. "מה כל כך מיוחד במסיבה הזאת בכל מקרה?" "מחר יום ההולדת השמונה עשרה של הארפר," אמרה לי נטלי בקול שירה. "ו? מה כל כך מיוחד בזה?" "את צוחקת עליי? מחר יום ההולדת השמונה עשרה שלו! הוא יכול למצוא את ה- אוף" סמנתה קטעה את נטלי בכך שתקעה את המרפק שלה בצורה לא כל כך עדינה. הבטתי בשתיהן בחשדנות. "מה היית הולכת להגיד?" סמנתה השתעלה במבוכה ונטלי פשוט נאנחה. "טוב, מחר יכול מאוד להיות היום שבו בית הספר שלנו עלול לאבד את שובר הלבבות הכי גדול שלו." "למה, האם הארפר הולך למות ולהפוך את העולם למקום טוב יותר?" לעגתי. "לא, אני רק אומרת, את יודעת, אולי הוא ימצא מישהי מחר, ואני לא יודעת, אולי, ירצה להתחייב." נטלי התעסקה בעצבנות. הסתכלתי עליה לכמה שניות וצחקתי. חזק. התקשיתי לנשום, אבל עדיין, לא הצלחתי לשלוט בצחוק שלי. לקחתי נשימה עמוקה וצחקתי שוב. "אוקיי, למה את חושבת שמחר הוא יתעורר אדם אחר ותהיה לו המוטיבציה להתחייב למישהי." שתיהן הסתכלו אחת על השנייה במבוכה. הבטתי מסביב לחניון בחיפוש אחר ב.מ.וו כחולה כהה. כן, זאת הייתה המכונית שלי, כשהעיניים שלי נחתו על נושא השיחה שלנו. "פשוט תסתכלו עליו." שתיהן הפנו את הראשים שלהן לכיוון שאליו הצבעתי, כדי להסתכל על הארפר קיין שהיה, שוב, מתמזמז עם בחורה אחרת כשהוא נשען על המכונית שלו. הוא מישש לה את התחת והיא נאחזה בו כאילו חייה תלויים בזה. "היום, ראיתי אותו מתמזמז עם מריה במחסן של השרת. אחר כך, ראיתי אותו מתמזמז עם איזו בחורה אחרת בכיתת אנגלית. והנה הוא מתמזמז עם איזו ברונטית אחרת. שלוש בנות ביום אנשים. ואני אפילו לא בטוחה כמה עוד היו." "טוב, כן. הוא....... אמ, שחקן. אנחנו לא מכחישות את זה." אמרה סמנתה. נטלי הנהנה. "כן, אני מתכוונת, אני רק אומרת, אולי איזו בחורה תסחוף אותו מהרגליים?" "על איזו בחורה את מדברת, נטלי? הוא כבר התמזמז עם כל בחורה בבית הספר?" גלגלתי את העיניים שלי בהצעה שלה. "אני לא יודעת. אני רק אומרת, את יודעת, שהוא יכול להשתנות." סמנתה צחקה במבוכה. הן פשוט היו כל כך מוזרות. "אתן יודעות", פתחתי את המכונית שלי והשלכתי את התיק שלי במושב הנוסע, "ביום שהוא ישתנה, אני אשכב איתו בעצמי. אני נותנת לכן את המילה שלי." צחקקתי, כשאני מנענעת את הראש שלי בעליצות. שתיהן צחקו במבוכה, יצרו איזה קשר עין מוזר אחת עם השנייה, נופפו לי לשלום, ופנו לכיוון המכוניות שלהן. נענעתי בראשי וצחקתי בשקט. האם הארפר קיין משנה את דרכיו? יכולתי לצחוק לנצח על הרעיון הזה.