פרק שישי: "...אל תתני לבנים האלה לעלות לך לראש. הם לא שווים את זה." כשעמדתי על המדרכה, בלילה, הבנתי שאין לי איך לחזור. לא רציתי לחזור פנימה ולהתמודד עם נטלי וסמנת'ה עם דמעות שזורמות על הפנים ומסקרה מרוחה. אז, לקחתי את האפשרות היחידה שהייתה לי, התחלתי ללכת תוך כדי ניגוב נמרץ של הדמעות. בשלב זה, אפילו לא ידעתי למה אני בוכה. האם זה בגלל שהארפר גנב ממני נשיקה כשלא רציתי את זה? אבל זו לא יכולה להיות הסיבה, כי זה כבר קרה בבית הספר היום. זה לא היה באותה עוצמה, אבל עדיין. האם זה בגלל שהוא חשב שזה יהיה בסדר לנשק בחורה אחרת לפניי והוא חשב שלעולם לא אדע ושאני סתם עוד אחת מהמאהבות שלו? האם זה בגלל שהנשיקות שחלקנו עשו לי משהו, בעוד שהארפר פשוט חשב עליי כעל עוד בחורה שהוא יכול לקיים איתה יחסי מין? הייתי כל כך מבולבלת שאני אפילו לא יודעת את התשובה לשאלות שלי, כרגע. ולא הייתי בטוחה שאני רוצה לדעת. שמעתי צליל של מכונית צופרת לידי. התעלמתי מזה בהתחלה וקיוויתי שהאדם שיושב בתוכה פשוט יבין את הרמז וילך בדרכו. אבל המזל לא היה לצידי הלילה. החלון הצדדי ירד והסתובבתי לראות את איידן יושב במושב הנהג עם הבעה מודאגת. בכנות, לא ידעתי איך להרגיש! במובן מסוים, זו הייתה אשמתו של איידן שאני על המדרכה בשמלה בזמן שאני מנסה ללכת בעקבים האלה. אחרי הכל, הוא זה שאמר לי איפה הארפר, ואז התחיל כל הדרמה. ידעתי שאני לא הגיונית, אבל המוח העייף שלי לא הצליח למצוא הסבר טוב יותר. האם ציפיתי שהארפר יבוא אליי וייתן לי טרמפ הביתה?! להיות הג'נטלמן שידעתי שהוא לא?! נאנחתי ושלבתי את ידי על החזה. "מה אתה רוצה, איידן?" אם הוא ראה את העיניים שלי כמו של דביבון, הלחיים המוכתמות מדמעות והכתפיים הרועדות בחושך, הוא לא אמר כלום ועל כך הייתי אסירת תודה. הייתי רוצה להחזיק במה שנשאר מהגאווה שלי. "זארה, את הולכת ללכת עד הבית שלך?" הוא שאל אותי בעדינות. "אני לא רואה איך זה עניינך." נזפתי והצטערתי על כך מיד. זו לא הייתה אשמתו של איידן שאני על הכביש, הולכת בעקבים שלי ומנסה לברוח מהמסיבה ומהארפר. לא הייתי כלבה לאנשים אקראיים ולא התכוונתי להתחיל עכשיו. אם התגובה שלי פגעה בו, הוא לא אמר כלום. "תן לי להוריד אותך. הבית שלך נמצא בצד השני של העיר. בבקשה." הוא צדק. הבית שלי היה ממש בצד השני של העיר. אפילו לא ידעתי איך חשבתי שאוכל ללכת הביתה. אפילו לא לקחתי בחשבון את העקבים שאני נועלת ושאני לא נושאת כסף. למרות שהיה לי את הטלפון שלי, לא הייתה לי שום כוונה להתקשר לאף אחד מההורים שלי שיבואו לאסוף אותי. כבר הייתה כמעט שתים עשרה ולא הייתי מוכנה למטח השאלות שאצטרך להתמודד איתן אם הם אי פעם יראו אותי ככה. "למה אתה בכלל עושה את זה?" שאלתי בקול קטן. "לא אוכל לישון בלילה אם אתן לך ללכת ככה. לבד ואומללה. את לא ראויה לזה. אני פשוט שמח לעזור." הוא חייך אליי. נשמתי נשימה, השלמתי עם גורלי ונכנסתי למכונית. "תודה, איידן." הוא רק חייך אליי והנהן. תהיתי למה ילד מסוים עם עיניים ירוקות לא יכול להיות יותר מתחשב. הנסיעה חזרה לבית שלי הייתה מלאה בשקט. שקט שלא היה צריך למלא. איידן הבין שאני צריכה להיות לבד עם המחשבות שלי ולהשתלט שוב על הרגשות שלי. הוא לא שאל אותי שאלות או שאל אותי מה שלומי, במקום זאת פשוט נסע בשקט. כשחנה את המכונית מול הבית שלי, הוא חייך אליי חיוך קטן. "תשמרי על עצמך, זארה." לא נעלם מעיני שהוא ידע את הכתובת לבית שלי בלי שאמרתי לו לאן לנסוע. בכנות, הייתי עייפה מכדי לחקור אותו על נטיות הסטוקר שלו. "אני אשתדל, תודה." חייכתי אליו, פתחתי את חגורת הבטיחות ויצאתי מהמכונית. נופפתי לו לשלום, פתחתי את דלת הבית שלי ונכנסתי. יכולתי לשמוע בבירור את צליל הטלוויזיה בסלון וידעתי ששני ההורים שלי ערים וצופים באיזו תוכנית לילה או משהו כזה. לא רציתי להתמודד איתם עכשיו. לא כשהאיפור שלי היה בלגן וסימנים ברורים הראו שבכיתי לא מזמן. כל העניין בנסיעה עם איידן היה להתחמק מהשאלות שההורים שלי ישאלו אותי אם הם יראו אותי במצב כזה. תכננתי לעלות בשקט במדרגות וללכת לחדר שלי. אבל הפתעה, הפתעה זה לא קרה כי לפני שאפילו עליתי במדרגה הראשונה, אבא קרא בשמי. "זארה, זו את?" "אמ, כן זו אני." אחרי שבכיתי, הקול שלי הפך צרוד ומחוספס וההורים שלי ידעו את זה גם. תוך דקה, שני ההורים שלי עמדו מתחת לקשת של הסלון זה לצד זה עם הבעות מודאגות ודואגות. "את בסדר, זארה?" "כן, אמא." ניקיתי את גרוני כדי לעשות את זה פחות מחוספס. "אני אהיה בחדר שלי." חייכתי אליהם חיוך קטן שהרגיש לי יותר כמו חיוך מעוות. לפני שהם יכלו להגיד משהו, רצתי למעלה, טרקתי את דלת חדר השינה שלי ונאנחתי לרווחה. לא הייתי במצב רוח לתת שום הסברים. נכנסתי לחדר האמבטיה הצמוד שלי כדי לנגב את האיפור שלי ולהחליף בגדים. רציתי להתקלח כדי לשטוף את כל השאריות של המסיבה הלילה, אבל לא הצלחתי למצוא את הכוח לעשות את זה כרגע. הלכתי במהירות למיטה שלי בגודל קווין וקברתי את עצמי מתחת לשמיכת הפוך בצבע יין שלי. אחרי כעשר דקות, הדלת שלי נפתחה ורסיס אור חדר לחדר. אבא נכנס פנימה, ואיתו הגיע הניחוח האהוב עליי: שוקו חם. הוא בדרך כלל דופק לפני שהוא נכנס לחדר שלי, אבל כשהוא יודע שאני נסערת, הוא פשוט נכנס. הוא יודע בכל פעם שאני מרגישה מדוכאת, אני לבושה לגמרי ומתמרמרת במיטה שלי ולא אפתח את הדלת. הוא חצה במהירות את החדר בצעדים מחושבים והגיע למיטה שלי. אבא שלי היה איש גבוה, עד כדי כך שהוא היה צריך לשלם כסף נוסף אם הוא רצה מושב נוח בזמן נסיעה במטוס. אמא אף פעם לא מפסיקה להקניט אותו בכל פעם שזה קורה. התיישבתי על המיטה, מוכנה לשתות את השוקו החם שהוא הכין לי. הוא מכין את השוקו החם הכי טוב בעולם. בכל פעם שלאחד מאיתנו היה יום רע או שהוא התעצב, הוא תמיד הכין לנו שוקו חם. הוא מתחשב ככה. לאמא שלי היו דרכים אחרות להתמודד עם בני משפחה הורמונליים ומדוכאים. היא מחבקת אותם ומקשיבה להם בסבלנות, לפני שהיא מוציאה אותנו לפינוק האהוב עלינו. המשפחה שלי נהדרת ככה. לקחתי את הספל מידיו. הוא צחקק על להוטותי. "את בסדר, זארה?" תהיתי איך הם החליטו מי מההורים שלי יבוא לדבר איתי. בפעם האחרונה שמשהו כזה קרה, הם שיחקו משחק של אבן, נייר ומספריים. המחשבה העלתה חיוך קטן על פניי. הדבר הכי טוב באבא שלי הוא שהוא יודע בדיוק מתי לתת מרחב ואילו שאלות לשאול. עיניו הכחולות הרכות הביטו בי בדאגה. העיניים הכחולות שירשתי ממנו. חייכתי אליו שוב חיוך קטן והנהנתי בראשי. "את יודעת שאנחנו כאן בשבילך, נכון? מה שלא יקרה, את תמיד יכולה לבוא ולדבר עם אמא שלך ואיתי. לעולם לא נשפוט אותך." "אני יודעת." חייכתי בחיוך רחב אל האיש שהיה הגיבור שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. "זה היה בגלל איזה ילד?" הססתי לפני שעניתי והסתכלתי למטה על הספל שבידי. לעולם לא יכולתי לשקר לו. תמיד הייתה לו היכולת המוזרה לדעת בכל פעם שמישהו מאיתנו שיקר. הוא נאנח. "אני לא אכתיב את חייך, זארה. אבל אני כן סומך שתקבלי את ההחלטות הנכונות בשבילך." הנהנתי בראשי וחייכתי אליו שוב. "אתה יכול לסמוך עליי." "אני יודע, זארה. אני יודע." הוא חייך בחזרה ונישק את מצחי. "לילה טוב, ילדה. אל תתני לבנים האלה לעלות לך לראש. הם לא שווים את זה." עם זה, הוא בלגן לי את השיער וצחק על הבעת הפנים המעצבנת שלי. נתן לי עוד נשיקה על המצח, הוא יצא מחדרי. מה אני יכולה לומר, אני ילדת אבא! *** היום הבא בבית הספר היה די משעמם אם יורשה לי לומר. לחמתי באומץ דרך שלושה שיעורים, שמרתי על ראשי מורם והדיפתי כל סימן של שינה. החיסרון עם השיעור האחרון לפני ארוחת הצהריים היה שלא היו לי אף אחד מהחברים שלי בו. אז, זה פשוט השתנה ממשעמם למשעמם במיוחד. והמורה, שאני די בטוחה שהוא עובר משבר אמצע החיים, דיבר בלי סוף על משוואות אלגבריות, שאף אחד לא שם עליהן קצוץ. תזכירו לי למה חשבתי שלקחת אנגלית מתקדמת לשנה האחרונה שלי יהיה נחמד. נכון, נקודות זכות נוספות, כמובן! נאנחתי. בקול רם. די בקול רם. עד כדי כך שהמורה הפסיק לדבר, הכיתה שתקה וכולם הסתכלו ישירות עליי. תהרגו. אותי. עכשיו. לחיים שלי בערו ממבוכה מהתשומת לב הפתאומית ואפילו שמעתי כמה צחקוקים שמגיעים מהעצלנים שיושבים מאחור. כל כך רציתי לנעוץ בהם מבט אבל נמנעתי מלעשות זאת כי ידעתי שלמר אנדרוז יש משהו לומר על ההפרעה. נהדר. "גברת המינג, הכל בסדר?" מר אנדרוז הרים גבה. אם הוא ניסה להיראות מאיים אז אני חייבת לומר, הוא נכשל. איש בגיל העמידה שלובש מכנסי חאקי עם בטן בירה בקושי יכול להיראות מאיים עם גבה מורמת. במקום לומר לו בדיוק את זה, חייכתי פנימית כשתוכנית החלה להיווצר בראשי. נאנחתי שוב ואחזתי בבטני כאילו אני עומדת להקיא את כל הקרביים שלי בכל רגע. "לא, אדוני." הוסיפי קצת גמגום כדי שזה יהיה קצת יותר אמין- כאבי בטן." הוא הסמיק ממבוכה. מה הקטע עם גברים שמתחמקים מהנושא של נשים מדממות? אבל החלק העצוב שבי נהנה מחוסר הנוחות שלו. הוא ניקה את גרונו לפני שדיבר שוב. "היית רוצה ללכת למשרד האחות או אולי לשירותים, גברת המינג?" "כן, אדוני. תודה, אדוני." עם זה, אספתי במהירות את כל החפצים שלי, הנפתי את התיק שלי על כתפי ויצאתי במהירות מהכיתה. הרמתי את ידיי באוויר כסוג של ניצחון נגד שיעורים משעממים, כשהדלת של הכיתה נסגרה מאחוריי. אני גאון מרושע. תנו צחוק מרושע! שוטטתי במסדרונות בית הספר, ונמנעתי בזהירות מהמשגיח של בית הספר. המסדרונות היו די שוממים כי כל התלמידים היו בשיעורים שלהם ולא הייתה להם המוטיבציה הנכונה לברוח מהם. פניתי ללוקר שלי, זרקתי את הספרים שלי ולקחתי כל מה שאצטרך לארוחת הצהריים ולשיעור שאחרי זה. במובן מסוים, זה היה מרגיע למצוא את המסדרונות ריקים, כשבדרך כלל כל מה שאפשר לראות זה אנשים שמסתובבים ודוחפים את דרכם בניסיון נואש להגיע לשיעורים שלהם. ציינתי שעדיין נשאר לי קצת זמן, הלכתי לאט לכיוון שירותי הבנות. יכולתי לגעת באיפור הבסיסי מאוד שלי ולבדוק את ההודעות שלי בזמן שאני שם. תפסתי אחד מהתאים ועשיתי את העסקים שלי. פתאום, הדלתות לשירותים נפתחו ומישהו נכנס. לא יכולתי לשמוע את צליל הקליק-קלאק של העקבים, אז הייתי די בטוחה שזו לא איזו דיווה שתאכל לי את המוח על איזו מגמת אופנה חדשה שהיא קראה איפשהו במגזין. בנות בבית הספר שלי היו מוזרות ככה. פתחתי את דלת התא ויצאתי, מוכנה לקצת זמן שקט בידיעה שהבחורה בחוץ, כנראה נעולה בנעלי ספורט או בבלידות שטוחות, לא תטריד אותי עם פטפטת חסרת מחשבה. אבל כשבאתי החוצה, ראיתי מישהו שלעולם לא הייתי מדברת איתו בכל מקרה ולא היה שייך. בכלל לא. לפחות לא בשירותי הבנות. עמדתי שם עם היד שלי מושטת לכיוון הברז כדי לשטוף את ידי כשמבטתי הצידה כדי למצוא את הארפר קיין עומד בשירותי הבנות ומסתכל עליי בהבעה בלתי ניתנת לקריאה. נמאס לי מההבעות העזות שלו. התעוררתי מההלם שלי, נעצתי בו מבט. אתמול בלילה, אחרי שבכיתי בגללו, החלטתי לחזור לעצמי הקודמת שלא הייתה נותנת להארפר את הזמן ביום שלו. "אני יכולה לעזור לך?" יכולתי לשמוע את הקרח בנימה שלי והייתי בטוחה שהוא לא פספס את זה גם. הוא נשם נשימה עמוקה כאילו כדי לאסוף את עצמו לפני שפתח וסגר את פיו כמה פעמים. "תראי, לא אכפת לי מההתנצלויות שלך כי-" "אני, הארפר דניאל קיין דוחה אותך, זארה סופיה המינג, כבת זוגתי." ההבעה שלו השתנתה לכאב עצום ברגע שהמילים עזבו את פיו והמאפיינים שלו התעוותו לייאוש מוחלט. ובזה, הוא הסתער החוצה מהשירותים והשאיר אותי מאחור, עם הלסת שלי פעורה. באופן טבעי, כמה שאלות צצו במוחי. איך הוא בכלל ידע את השם האמצעי שלי? איך היה לו את החוצפה להיכנס לשירותי בנות? מה לעזאזל בת זוג? והשאלה האחרונה אך החשובה ביותר בראשי הייתה, מה לעזאזל קרה עכשיו?