חלק ממני מת מבושה ממש באותו רגע. אני רוצה להגיד, כן, אני בסדר, פשוט חרמנית בטירוף, והסיבה שאני מסמיקה היא כי הרגע גמרתי לעצמי תוך כדי צפייה בך דרך משקפת כמו פסיכופטית ארורה! במקום לבחור בכנות ברוטלית, אני אומרת, "אני בסדר, סתם קצת לחוצה אני מניחה." "לחוצה ממה?" "טוב, אני צריכה לשאול אותך משהו, ואני לא רוצה שתגיד לא." הוא נותן לי חיוך מתוק שגורם לי לשכוח הכל לכמה שניות. אלוהים, העיניים הירוקות שלו מהממות. הן בצורת שקד עם ריסים כהים והירוק כל כך עז שהוא עוצר לי את הנשימה בכל פעם שאני מסתכלת לתוכן. הפעם הוא כן צוחק. "פשוט תגידי את זה, נורה. את יודעת שאני לעולם לא יכול להגיד לך לא על שום דבר." זה גורם לי לחייך, ואני מזיזה את הגוף שלי כדי שאני אפנה אליו יותר טוב. "ראיתי שיש לך חדר להשכרה." העיניים שלו מתרחבות קצת כשהוא מבין לאן זה הולך. אני מרימה את היד שלי כדי לעצור כל תירוצים שיכולים לצאת מהפה היפה שלו. "אתה יודע שאני מתחילה את האוניברסיטה בסתיו, והבית שלך כל כך הרבה יותר קרוב. בנוסף, חסכתי בשנה האחרונה, אז אני יכולה בקלות להרשות לעצמי את השכר דירה שאתה מבקש." כשהוא לא אומר מיד כלום, אני מצמידה את הידיים שלי ומנסה ממש להתחנן. "בבקשה, איתן. אני אהיה השותפה המושלמת. אני מבטיחה. בבקשה!" הוא נאנח ומעביר יד על הפנים שלו. "ומה את חושבת שההורים שלך יגידו על זה?" אני מגלגלת את העיניים ומחזירה את הידיים שלי לירכיים. "הם בטח יגידו שנסיעה של 30 דקות לשיעור זה לא כזה עניין גדול, אבל זה כן! הבית שלך כל כך קרוב שאני יכולה ללכת או לרכב על אופניים לשיעור. תחשוב על הסביבה, איתן. זה באמת הדבר הנכון לעשות אם אתה חושב על זה." הוא מחייך מההיגיון שלי, אבל אומר, "אני לא יודע, נורה. קצת תכננתי להשכיר לסטודנט לתואר שני ועדיף בחור רק כדי להימנע מכל מצב מביך." "טוב, כן, זה הגיוני, אבל זה אני. אתה מכיר אותי כל החיים שלך, אז אתה לא צריך לדאוג שזה יהיה מביך. בנוסף, מי יותר טוב שישמור עליי ממך?" אני נותנת לו חיוך מתוק משלי וצופה בנחישות שלו מתחילה להתפורר. "את לפחות רוצה לראות את החדר? את אפילו יכולה לא לאהוב אותו." אני מוחאת כפיים בהתרגשות וקמה. הוא צוחק ומוביל אותי במורד המסדרון. הייתי בבית שלו מיליון פעמים, אבל מעולם לא סתם הסתובבתי בחדרים שלו. למרות זאת, התפתיתי בהרבה הזדמנויות להציץ במהירות לתוך חדר השינה שלו. הוא מוביל אותי לחדר הפנוי, ואני ממש מאושרת כשאני מבינה שהחדר ממש משמאל חייב להיות חדר השינה שלו כי החדר השני הוא חדר הכושר הביתי שלו, והדלת ממש מעבר לפינה היא חדר האמבטיה. הוא פותח את הדלת, הוא מדליק את האורות, ואני נרגשת לראות שהוא מרוהט. יש מיטה בגודל קווין, שידה, ויש אפילו שולחן קטן בפינה. "זה מושלם," אני אומרת לו עוד לפני שעשיתי צעד לתוך החדר. הוא צוחק ומסמן לי לעקוב אחרי פנימה. "זה די פשוט, אבל אני מתאר לעצמי שאת יכולה לשפר את זה קצת." כשהוא רואה את החיוך הנרגש שלי, הוא מוסיף, "אם את עוברת לגור, כלומר." "אוי, נו באמת, זה יהיה מושלם!" אני כמעט מתחננת. "אנחנו כבר מכירים אחד את השני, אז אתה לא צריך לדאוג שתסיים עם איזה מוזר, ואני נשבעת שאני אשלם את שכר הדירה שלי בזמן." הוא מחייך אליי וצופה כשאני נופלת על המיטה. אני מחייכת כשאני רואה את העיניים שלו נודדות למקום שבו החולצה שלי החליקה למעלה, וחושפת כמה סנטימטרים של בטן בפניו. אני חושבת לפשק את הרגליים שלי, אבל אני לא רוצה להבריח אותו, אז אני מתנגדת. יהיה לי הרבה זמן לפתות אותו ברגע שאני אגור כאן. כשהוא מחזיר את העיניים שלו לשלי, אני מופתעת מהחום שאני רואה בהן. אני מתחילה לפקפק אם אני צריכה פשוט לפשק את הרגליים שלי כשהוא מעביר יד על הפנים שלו ומסתובב בפתאומיות. אני קמה במהירות ועוקבת אחריו החוצה מהחדר. "הכל בסדר?" הוא לוקח בקבוק מים מהמקרר וכשהוא מציע לי אחד, אני מנערת בראש לא וצופה בו כשהוא גומע אותו. אני נושכת את השפה שלי כדי להימנע מלהעביר את הלשון שלי לאורך הצוואר שלו ומחכה שהוא יסיים. "אולי זה לא רעיון כל כך טוב," הוא אומר לבסוף. "למה?" הוא נאנח בכבדות לפני שהוא מעביר יד בשיער שלו. "אני לא יודע. אולי לגור עם הבת בת ה-18 של החבר הכי טוב שלי זה לא הרעיון הכי טוב." "טוב, אני חושבת שזה רעיון נהדר." הוא נותן לי חיוך רך. "אוקיי, אז. בואי נלך לדבר עם ההורים שלך. אם הם יסכימו לזה, אז אני אעזור לך לעבור לגור הערב." "חכה, מה?" המוח שלי רץ כשאני מנסה למצוא דרך כלשהי להימנע מזה. אין לי מושג מה ההורים שלי יחשבו על זה, אבל אני יודעת שאם הם יגידו לא, אז אין מצב בעולם שאיתן ייתן לי לעבור לגור. "בואי," הוא אומר, תופס לי את היד ומושך אותי לעבר הדלת. "את יכולה להסיע אותנו לשם." תחושה של פחד מוחלט שוטפת אותי כשאני נזכרת במשקפת שהשארתי במושב הקדמי.