דפני אני עומדת בלובי, ראשי סחרחר לגמרי מהעליות והמורדות שהאיש הזה העביר אותי הערב. איך הוא עובר מלהיות כל כך מתנשא כלפיי, כאילו אני רק מטרד בחייו, ללהסתכל עליי כמו שהוא הסתכל עליי כשישבתי על ברכיו? אני מצחקקת לעצמי ונזכרת ב"בעיה" שלו כשניסיתי להחזיר את הנעל שלי. כמה שמבוכה אחזה בי באותו רגע, זה כלום לעומת לעמוד שם עם זיקפה משתוללת בפומבי. "טוב, מגיע לו," אני מחליטה, מסתובבת על עקבי כדי לחזור למכיר