כאשר ירשתי את אבי, אלפות רבות היו בהלם. רוב הזאבים הבכירים מעניקים את תפקידם לבניהם, גם אם יש להם בת בכורה. בהיסטוריה של הלהקה שלי היו שתי נקבות נוספות שיכלו לרשת את תואר האלפה מאביהן, אך שתיהן החליטו שאינן רוצות בכך. אני, לעומת זאת, תמיד ידעתי שאני רוצה את התואר כשיגיע הזמן, ועם הבטא, הגמא והדלתאות של אבי, שגם להן בנות בכורות, כל התפקידים הבכירים ביותר שלנו מאוישים על ידי נקבות. כשאבי פרש מתפקידו כאלפה וכאשר הזקנים שלחו את ההודעה לכל להקה, כמה אלפות קרעו את הברית שהייתה לנו איתן. זה לא הפריע לי, כי זה היה משהו שאבי ואני ציפינו לו. מתוך תשע הבריתות שהיו לנו, ארבע נשברו כשיצאתי לדרך, אבל חמש הנותרות נשארו נאמנות, שכן כל אחת מהאלפות שלהן ראתה אותי גדלה והן ידעו שאני אהיה אלפה טובה כמו שאבי היה. אחת מהלהקות האלה גרה מדרום לנו ויחד אנחנו משגיחים על שטח ההפקר בין שטחי הלהקה שלנו. בשטח הפתוח הזה משתמש כל מי שרוצה לנסוע מצד אחד של שטחי הלהקה שלנו לצד השני, ולרוב הנוסעים האלה אין כוונות רעות, אבל חלקם נוכלים שינסו להיכנס לשטח הלהקה שלנו. הם מקבלים רק אזהרה אחת, אם זה לא מפחיד אותם, הם מתים. אני יודעת שלא כל הנוכלים רעים ואלה שאין להם כוונות רעות הם גם אלה שצריכים רק אזהרה אחת, לאחרים לא אכפת אם הם חיים או מתים כל עוד הם חושבים שיש מה להרוויח. אז אני תמיד חייבת לשים לב לנוכלים. כרגע, אני יושבת באחד מנקודות התצפית לאורך הגבול שלנו, עיניי נעות משמאל לימין ובחזרה כשאני משגיחה על נוכלים. הסיורים בגבול המזרחי שלנו התהדקו לאחר ששלושה נוכלים חצו לשטח השכן שלנו לפני עשר שנים, והרגו שני חברי להקה. אני עדיין יכולה לשמוע את שאגתו של אבא באותו בוקר כשאלפה דיימון הודיע לו. הוא אסף את הלוחמים בתפקיד, אבל אף אחד לא ראה את הנוכלים. לאחר חקירה ארוכה עם הבטא והגמא שלו, הם לא מצאו דבר. הייתי בת שש עשרה אז, ונחושה לעזור. הזמנתי את חברותיי למסיבת פיג'מות, ובאותו לילה התגנבנו החוצה כדי לצפות בעצמנו בסיור. לאחר שעה של תצפית, ראינו את הבעיה: הלוחמים שלנו רצים בגבולות מצפון לדרום בגבול המזרחי, והם רצים בגבולות בכיוון השעון, אבל כשהם מתקרבים לגבול הדרומי הם כולם לוקחים קיצור דרך, ומשאירים נקודה עיוורת - בדיוק היכן שהנוכלים חצו. למחרת בבוקר, סיפרנו לאבא מה גילינו. הוא כעס עלינו על שהתגנבנו החוצה, אבל יותר מכך על הלוחמים שסיכנו את הלהקה. הוא קרא לכל לוחם שלא היה בסיור גבול לבית הלהקה, ואלה שהיו בסיור גבול נכללו דרך הקישור המחשבתי. "כפי שחלקכם אולי שמעתם, שלושה נוכלים חצו את הגבול המערבי של להקת ההר האפל והרגו שניים מחברי הלהקה שלהם. לא יכולנו למצוא שום דבר לא בסדר בסיורי הגבול שלנו ואני יכול להבטיח לכם שהבטא שלכם, הגמא שלכם ואני עברנו על הכל. הגורים שלנו היו אלה שהצביעו על איך הם הצליחו לחצות את הגבול מבלי להיראות. הם צפו בכם במשך שעה אמש וכל אחד ואחת מכם לוקח קיצור דרך מהגבול המזרחי לגבול הדרומי. זה לא ייסבל יותר, החל מהרגע הזה תרוצו בגבולות כפי שהם ואני אדאג שתיבדקו באופן אקראי. האם אני מבהיר את עצמי?" המבט על פניו רצחני והלוחמים כולם עונים ב"כן, אלפה". מאז אותו יום, הלוחמים שלנו סיירו בחריצות, אבל אחד מהלוחמים המבוגרים שלנו הציע שנקים נקודות תצפית נסתרות לאורך הגבולות, כמו בלהקה הקודמת שלו. הצעתי את הרעיון לאבא, ולאחר שעידננו אותו עם הבטא והגמא שלו, יישמנו אותו. עכשיו, אני יושבת באחת מהנקודות הנסתרות האלה, חמושה בקשת והחיצים שלי, ומבטיחה שאף נוכל לא יחצה שוב את הגבולות שלנו. אני רואה תנועה מעבר לשטח הפתוח ויודעת שזה אחד מהלוחמים שלהם בסיור גבול. עדיין לא הבנתי איך הם מבצעים את הסיורים שלהם, ואם לומר את האמת, לא ממש אכפת לי. אבל אני תוהה אם הם מודעים לעובדה שעצרנו עשרות נוכלים מאז אותו לילה. "אלפה, יש לך מבקר," אני שומעת את הבטא שלי אומרת דרך הקישור המחשבתי. אני אומרת ללוחמים איתי שאני חוזרת לבית הלהקה לענייני להקה. שניהם מהנהנים אבל לא מורידים את עיניהם מהשטח הפתוח. לפני שאני יוצאת לבית הלהקה, אני יוצאת מקו העצים ומסתכלת לכיוון אשכול קטן של עצים וסלעים. אני יודעת מי גר שם, וכך גם כל לוחם בלהקה שלי, אבל אנחנו לא מזכירים את זה לזרים כי זה עלול לסכן את חייה. אני יודעת מי המבקר שלי, אבל אני לא יודעת למה הוא כאן. אני חושבת על הסיבה שלו להופיע מאז שהוא הודיע על ביקורו. אף תשובה לא עלתה בדעתי, אבל אני מניחה שאגלה בקרוב מספיק למה הוא חונן אותי בביקור. כשאני חוזרת לבית הלהקה, אני חולפת על פני רבים מחברי הלהקה שלי. כמו אבי, אני מברכת כל אחד ואחת מהם כשאני חולפת על פניהם. אני מחייכת למעלליו של גור קטן ותופסת אותו רגע לפני שהוא נופל. "תודה לך, אלפה," אומר הגור הקטן לפני שאני מחזירה אותו על רגליו. אחת מהדלתאות שלי מצטרפת אליי כשאני מתקרבת לחלק האחורי של בית הלהקה, ושתינו עושות את דרכנו למשרד הרשמי שלי בקומת הקרקע. אני מבקשת מאומגה שאנחנו חולפות על פניה אם היא יכולה להביא לנו קפה, והיא ממהרת למטבח כדי למלא את בקשתי. כשאני נכנסת למשרד שלי, המבקר שלי קם ממושבו. "הזקן עזרא, בבקשה שב," אני אומרת, והוא מתיישב חזרה בכיסא שממנו הוא קם זה עתה כשאני מתיישבת מאחורי השולחן שלי. "למה אנחנו חבים את התענוג הזה, זקן?" אני שואלת. הזקן עזרא מוציא מעטפה מהתיק שלו ומניח אותה על השולחן שלי מולי. אני בוהה במעטפה לרגע. אני יודעת מה יש בה רק מלהסתכל עליה, ואני צריכה לדכא את החיוך שרוצה להתפשט על פניי. ראיתי את זה רק פעם אחת בעבר, שוכב על אותו שולחן לפני יותר מעשור כשאבי עדיין היה האלפה. חיכיתי ליום הזה מאז שירשתי את אבי, ואני יודעת שאני אנצל את זה מאוד, וכך גם הזאב שלי. "אלפה, בקובץ תמצאי רשימה של הלהקות שהוזמנו גם כן. כל הכללים, התקנות והתנאים נמצאים שם, יחד עם המספר שלי, למקרה שעדיין יש לך שאלות ללא מענה," הוא אומר כשהוא קם ממושבו. "תודה לך, זקן עזרא. אני אקרא את הכל ואצור איתך קשר אם משהו לא ברור לי," אני אומרת כשאני לוחצת את ידו. אני מנחה אותו מחוץ לבית הלהקה למכוניתו וצופה בו נוסע משם. חיוך מופיע על פניי ברגע שהוא יוצא משדה הראייה. "הגיע הזמן לעזאזל," ממלמלת הגמא שלי, וכולנו מתחילים לצחוק. אנחנו חוזרים למשרד שלי, וכשאנחנו עומדים להיכנס, אחת האומגות יוצאת, ואומרת לי שהיא הניחה את הקפה במשרד שלי כשהיא חוזרת למטבח. אני מתיישבת בכורסה האהובה עליי מול השולחן שלי, בעוד הבטא, הגמא והדלתאות שלי יושבות על הספות משמאלי ומימיני. חמשתנו גדלנו יחד - אם ראיתם אחד מאיתנו, השאר היו אמורים להגיע בקרוב, מה שמקל על ההורים שלנו למצוא אותנו. אני פותחת את המעטפה, בידיעה כבר מה יש בפנים: הזמנה לתחרות קו הדם של האלפה. החיוך על פניי גדל כשאני מוציאה את זה. חיכיתי הרבה זמן לרגע הזה, ואני אנצל את זה כדי לשים את כל האלפות היהירות ואחיהן במקומם. תחרות קו הדם של האלפה נערכת מדי שנה עבור קומץ להקות נבחרות. הם מוזמנים על ידי הזקנים ומקבלים להכות אחד את השני כחוק. כל אדם מקו דם של אלפה באותה להקה רשאי להשתתף בתחרות. המועצה לא מתערבת בתחרות הזו, למרות שהם אוהבים את המריבות בין האלפות, וחלקם אפילו באים לראות את האלפות המוזמנות נלחמות. המלך שלנו מעולם לא הראה את פניו בתחרות, ואבא מטיל ספק אם הוא אי פעם יראה. אני קוראת את כל הכללים והתקנות לתחרות. ככל שאני קוראת יותר, החיוך על פניי גדל יותר, ואני יודעת שכל מי שנמצא במשרד שלי יכול לראות שמצאתי דרך למשתתפים לזלזל בי. הכללים קובעים שהשם הראשון שנשלף מקבל את הבחירה להשתנות באופן מלא לצורת זאב או ללכת חצי שינוי. אבל יש פרצה - היריב לא חייב לעקוב. הם פשוט לא יכולים להשתנות באופן מלא אם הלוחם הראשון בוחר חצי. אני אנצל את זה לטובתי. תן להם לחשוב שהם יודעים במה אני מסוגלת.