היה זה אמצע הקיץ. בתוך וילה שפרד, אישה צעירה ישבה על ספה מעור יקרה, נהנית בעצלתיים מהמסטיק שלה. נדמה היה שעורה המושלם מנצנץ תחת אור השמש. היא הייתה יפה כמו יצירת אמנות. היא ניפחה ופוצצה בועה גדולה אפילו יותר מפניה. "בוני פשוט לא מספיק טובה בשבילי, בסדר? אני מבטל את החתונה!" האיש שעמד בפתח השליך מבט נגעל אל האישה הצעירה. אמה של בוני, ורה שפרד, נבהלה. "הדווין, אני יודעת שאני לא יכולה באמת להאשים אותך בזה כי בוני תמיד מתעסקת בשטויות. "אבל סבא שלה וסבא שלך רצו שתתחתן איתה. איך יכולת לבטל את החתונה סתם ככה?" ורה ירתה בבוני מבט זועף. "תתנצלי בפני הדווין עכשיו, ותבטיחי שלעולם לא תתעסקי בשטויות שוב!" בוני פוצצה את המסטיק שלה והרימה מבט ביהירות. "להתנצל? הוא צריך להיות זה שמתנצל בפניי! הוא הפר את הבטחתו להתחתן איתי והעליב אותי!" ורה התרגזה. לפני שהספיקה לומר מילה, בוני המשיכה, "חוץ מזה, מעולם לא התעסקתי בשטויות, בסדר? הוא זה שבגד בי! אז לא אכפת לי אם החתונה מבוטלת בכל מקרה." "בוני! למה, את—" ורה דיברה מבין שיניה הקפוצות. "די, ורה." הדווין הרים את ידו, קטע ואמר, "היופי של בוני הוא רק חיצוני. אני מעריך יופי פנימי יותר. "לעולם לא אתחתן עם מישהי כמוה, גם אם היא תתחנן בפניי. יש רק בחורה אחת שאני אי פעם אתחתן איתה—" הוא הביט במעלה המדרגות באהבה. "וזו טרינה." "הדווין!" טרינה שפרד, נרגשת, מיהרה לרדת במדרגות. "טרינה!" הדווין צעד לעבר גרם המדרגות ופתח את זרועותיו. טרינה השליכה את עצמה לתוך חיבוקו. דמעות עלו בעיניה של טרינה. "אני סוף סוף יכולה להתחתן איתך עכשיו!" "אני מצטער, טרינה, הייתי צריך לבטל את החתונה קודם." "זה בסדר. אני יודעת שהיו לך סיבות…" כשהזוג נעץ עיניים זה בזה, בוני קיבלה הודעה: "גברת בוניטה, המחקר נמצא בשלב הסופי. חיילי עילית נשלחו ללוות אותך למען ביטחונך. אנחנו מגיעים עכשיו." בוני כתבה תשובה: "יוצאת מיד." היא ירקה את המסטיק שלה, קמה ופנתה לעבר הדלת. טרינה, שצפתה בה בסתר, חשבה שבוני עוזבת כי היא מרגישה נבוכה. אבל היא לא חשבה שבוני הושפלה מספיק. "אל תלכי, בוני! אני מצטערת על מה שקרה. הדווין ואני אוהבים אחד את השני. את יכולה פשוט להאשים אותי בזה, בסדר? זו לא אשמתו." בוני הביטה לאחור בשלווה מעבר לכתפה. "תזדייני, כלבה," אמרה בוני באדישות. "את לא תסלחי לי? למה שלא תכי אותי כדי שתרגישי טוב יותר?" טרינה אחזה בידה של בוני והשתמשה בה כדי לסטור לעצמה. "מה לעזאזל את עושה, בוני? איך את מעזה לתקוף את אחותך!" ורה הסתערה וסילקה את ידה של בוני. בוני הביטה מטה וראתה את הסימן האדום על ידה. לאחר מספר שניות, היא הרימה מבט אל ורה. ורה הייתה אמה הביולוגית, אבל היא תמיד העדיפה את טרינה, שאומצה. טרינה, בעיניים דומעות, החלה להיחנק. "זו לא אשמתה, אמא. הכל עליי. לא הייתי צריכה לגנוב לה את הארוס. אני—" לפני שהספיקה לסיים, בוני קטעה אותה. "למה שאני אאשים אותך? את זונה מלידה. את לא יכולה לעזור לעצמך, נכון?" טרינה התרגזה, אבל היא לא יכלה להרוס את תדמית הנערה הנחמדה שלה. "טרינה היא אחותך הקטנה, בוני! איך את יכולה לומר דבר כזה?" ורה הביטה בבוני באכזבה. בוני, לעומת זאת, הייתה אדישה. "היא לא אחותי." לפני 20 שנה, בוני וטרינה הוחלפו בטעות בלידה על ידי אחות. רק לפני חמש שנים האמת יצאה לאור, והיא הוחזרה למשפחת שפרד מהכפר. ורה המשיכה לגדל את טרינה מכיוון שלא רצתה שהיא תחיה בעוני. במקום לפצות את בוני, ורה הפכה למוטה נגדה בגלל הרקע הכפרי שלה. "איך את יכולה לומר דבר כל כך פוגע? אולי לא ילדתי אותה, אבל היא עדיין הבת שלי. לעולם אל תגידי את זה שוב!" ורה לעתים קרובות איחלה לעצמה שהיא ילדה את טרינה במקום. בוני שמעה את זה פעמים רבות. "אני צריכה ללכת. אני לא חוזרת הלילה." בוני פנתה לדלת. "מה? את יוצאת להתעסק בשטויות שוב?" ורה כעסה. "זה לא ככה," ענתה בוני. "אז מה עשית? תגידי כבר!" צעקה ורה. בוני כיווצה את שפתיה בזעף. "זה מסווג. אני לא יכולה לומר לך." היא עזבה את הוילה לפני שורה הספיקה לומר מילה נוספת. "מה עשיתי כדי שמגיע לי בת כזו?" בחוץ, בוני הגיעה לשער. היא ראתה יותר ממאה כלי רכב משוריינים ירוקים מגיעים בנהמה. לפתע, נשמע 'ווּפּ-ווּפּ-ווּפּ' מחריש אוזניים, מלווה במשבי רוח חזקים. בוני הרימה מבט וראתה תריסר מסוקים מרחפים בשמיים, מוכנים לפעולה. חיילים לבושים במדי הסוואה תואמים ירדו במהירות מהרכבים והקיפו את בוני בצורה מסודרת.