"השם שלה? בוני שפרד. בי-או-אן-אן-איי-אי, שין-הא-פה-ריש-דלת." "אנא המתן, אדוני. אתן לי לבדוק את הרישומים." דקה לאחר מכן, הקול הגיע, מגומגם הפעם. "ט—טעית. בונ—" היא השתעלה, "בוני שפרד לא הפרה שום חוק או ברחה מהמשטרה." "אם תגיש שוב דיווח שקרי, נגיש נגדך כתב אישום!" עם זאת, היא ניתקה. גרשם היה המום. ורה הייתה לידו ושמעה כל מה שאמר השוטר. "סיימת? אני אעלה למעלה אם כך." בוני עזבה. ורה חשה רגשות רחמים כשצפתה בה הולכת. אחרי הכל, בוני אולי לוזרית, אבל היא עדיין הבת שלה. "אני מצטערת, בוני. טעינו לגבייך." עצובה, בוני עצרה והביטה מעבר לכתפה אל ורה. האישה הזאת כמעט אף פעם לא התנצלה בפניה ומעולם לא הייתה כל כך עדינה אליה. גרשם נאנח. "פשוט דאגתי לך. בכל מקרה, אני מתנצל." בוני קימטה את מצחה. "זה בסדר." הסלון השתרר בדממה, ובוני דיברה ראשונה. "אני הולכת לישון." "חכי!" ורה עצרה את בוני. "מה לעזאזל קרה ביום השני? למה לקחו אותך?" "אמרתי לך, זה מסווג. אני אספר לך כשהזמן יגיע." בוני אמרה לה את האמת. ורה איבדה את סבלנותה והרגישה מאוכזבת וכועסת. היא לא רצתה לשמוע עוד שקרים, אז היא שינתה נושא. "התקשרו מבית הספר. הם אמרו שהם עלולים להעיף אותך אם תבריזי שוב משיעורים." "אני אטפל בזה." בוני לא דאגה שיעיפו אותה מבית הספר כי היא יכולה בקלות לגרום למישהו לטפל בזה. אבל ורה התפוצצה. "את תטפלי בזה? איך? את חושבת שאת המנהלת או משהו כזה? את בת 20, בוני! היית יכולה לסיים מזמן אם לא היית מבריזה כל כך הרבה מבית הספר. לעזאזל, אפילו לקחת שנה שלמה הפסקה לפני כן! "טרינה נולדה באותו יום כמוך, אבל היא כבר סטודנטית שנה שנייה באוניברסיטת פיראליס! "אם תמשיכי להשתטות ככה, לעולם לא תוכלי להתקבל לקולג'! "ואפילו אם כן, זה כנראה יהיה איזה קולג' דרג ג'!" בוני סיפרה לורה למה היא הייתה צריכה לקחת הפסקה מבית הספר אז. אבל ההורים שלה לא האמינו לה ונזפו בה על כך שהיא משקרת. בוני לא טרחה לנסות להסביר את עצמה שוב. "אל תדאגי, אני לא הולכת לאיזה קולג' דרג ג'. אני אלך לאוניברסיטת פיראליס." "אוניברסיטת פיראליס?" ורה בקושי האמינה למשמע אוזניה. "כן." בוני הנהנה. "זאת האוניברסיטה הכי טובה בפיראליס! רק השמנת וסולת השמנת מתקבלים לשם! "טרינה התקבלה כי היא למדה קשה יום ולילה. "חזרת על כיתות במשך שנתיים. מה גורם לך לחשוב שאת יכולה להתקבל?" "לא תהיה לי בעיה להתקבל אם אהפוך למצטיינת במבחן הכניסה." בוני הייתה בטוחה בעצמה. ורה הייתה ממש מרוגזת. עד שהיא החזירה לעצמה את שלוותה, בוני חזרה לחדר השינה שלה. היא עבדה על המחקר שלה במשך יומיים רצופים, והיא הייתה מותשת. בדיוק כשעמדה להתקלח, היא קיבלה שיחת וידאו מאחת החברות הכי טובות שלה. היא ענתה, וגבר נאה הופיע על המסך. "היי, האביר רוצה לשחק איתך משחק." בוני הייתה מסוקרנת. "את בטוחה שזה הוא?" "100%!" "אוקיי, אני בפנים." "זה נהדר!" הית' רייס נשמע נרגש. "הרועה והאביר הם ענקי עולם השחמט. זה יהיה משחק המאה! אני ממש מצפה לזה. אני אענה לו מיד!" "בטח." אחרי שניתקה, בוני התקלחה במים חמים ושכבה במיטה לישון. *** בשעה 6:00 בבוקר למחרת, בוני עזבה את ביתה בגופייה ומכנס טייץ. היא לא עשתה אימוני קיקבוקסינג כבר הרבה זמן, אז היא החליטה להתאמן בפארק. בוני ראתה זקן עושה איגרוף צללים בזמן שבני גילו צופים בו. "כל הכבוד, אורסון!" "אף אחד לא יכול לספוג אגרוף כזה!" הצופים הקשישים הרעיפו על האיש מחמאות. בוני קימטה את מצחה ופטרה לעצמה, "עבודת הרגליים שלך עלובה, והמכות שלך רשלניות." היא למדה קיקבוקסינג מגיל צעיר, אז היא לא יכלה שלא להצביע על הטעויות שלו. הגברים הקשישים שמעו אותה והביטו לעברה. הם הביטו באישה הצעירה בספקנות. "היי, גברת צעירה, מה את יודעת על קיקבוקסינג?" "אל תדברי על מה שאת לא יודעת, בסדר?" "כן, אורסון למד קיקבוקסינג במשך יותר מעשור. אני בטוח שהוא יודע מה הוא עושה." אבל בוני לא נרתעה. "רק אמרתי את האמת. הוא לא עשה את זה נכון." "שמרי על הפה שלך, גברת צעירה!" לסקוט היה מזג רע. הוא היה מעריץ ענק של אורסון סטיל, ולא יכול היה לקבל אף אחד שמבקר אותו. "תסתלקי מכאן, או שאני הולך ל—" "עזוב אותה, סקוט. היא רק ילדה." אורסון חייך בידידות וניגש אל בוני. "אז את יודעת קצת קיקבוקסינג, הא?" "כן." בוני הנהנה. אורסון בחן את פניה והופתע לגלות שהיא לא נראתה כאילו היא משקרת. "כמה זמן את עושה את זה?" בוני ניסתה להיזכר. "מאז שהייתי בת שלוש." "אתם שומעים את זה? קיקבוקסינג בגיל שלוש? "חייתי שנים רבות, אבל מעולם לא פגשתי מישהו כל כך מלא בחרא!" סקוט ואחרים צחקו כל כך חזק שהם התכופפו. בוני נשארה חסרת הבעה. אורסון נגע בזקנו, צמצם את עיניו ואמר, "אמרת שלא עשיתי את זה נכון. למה שלא תראי לי את הדרך הנכונה?" בוני בדקה את השעה. מכיוון שהיא רק צריכה להגיע לבית הספר בשעה 7:30 בבוקר, היה לה זמן. "אני אצטרך ללכת לבית הספר אחר כך, אז אני אראה את זה רק פעם אחת. שימו לב היטב, בסדר?" "איזה שחצנית! אם היא יכולה להצליח בזה, אני אתגלח את הראש ואעשה עמידת ראש—" לפני שסקוט הספיק לסיים, הלסת שלו נפלה.