לפני שזיגמונד הספיק לסיים, בוני עצרה אותו כשדרכה לו על כף הרגל. "היא מה?" שאל איבור בתמיהה. גם גד היה סקרן. זיגמונד רצה לספר להם מי בוני באמת, אבל היא נעצה בו מבט נוקב ולא נתנה לו. הזקן כחכח בגרונו. "היא... הבחורה שאני רוצה שתתחתן איתה! חוץ מזה, איך אתה יכול להגיד שהיא לא מספיק טובה בשבילך? אתה בן 27. אתה צריך להיות אסיר תודה שהיא לא שמה לב כמה אתה מבוגר ממנה. ואתה צריך להתנצל בפניה על שהיית כל כך גס רוח." איבור כיווץ את שפתיו, קם והסתכל על בוני. "אני מצטער אם פגעתי ברגשות שלך, אבל אני רק אומר את האמת." בוני בלעה חתיכת תפוז ואמרה באדישות, "אתה לא צריך להתנצל. אני עמדתי להגיד לך את אותו הדבר. אתה טוב, אבל אתה לא מספיק טוב." דממה השתררה בסלון. עיניו הבלתי חדירות של איבור גילו רמז לרגש כשהוא הסתכל על בוני בהערכה. גד הופתע שהיה לה את העוז להגיד דבר כזה. "מה קורה אתכם שניכם? לא אכפת לכם ממני בכלל?" זיגמונד היה מתוסכל. "בוני, אל תשכחי שאמרת שתעשי כל מה שאבקש אחרי שהצלתי אותך ואת המשפחה שלך." בוני קימטה את מצחה. "ואתה, איבור. כשהיית עדיין סטודנט, ההורים שלך לא רצו שתבזבז את הזמן שלך על דברים לא פרודוקטיביים. אם לא התמיכה שלי, היית מסוגל לשחק שחמט ולהצטרף לתחרויות האלה? "אמרת שכל עוד אעזור לשכנע את ההורים שלך לתת לך לשחק שחמט, תעשה מה שאגיד בעתיד. למה אתה חוזר בך מהמילה שלך?" איבור היה המום. פתאום, הסלון שוב השתתק. רגע לאחר מכן, זיגמונד דיבר. "אני יודע שאני לא יכול לכפות אהבה, אז מה דעתכם על זה? תתארסו ונראה איך הדברים יתפתחו." בוני חשבה על זה ואמרה, "בסדר, אבל אני רוצה להגדיר מגבלת זמן." "בסדר גמור, 10 שנים אז. אם אתה חושב שאתה לא מתאים אחד לשני אחרי זה, אני אבטל את זה," אמר זיגמונד. בוני ירתה בו מבט של חוסר אמון. "יכולת באותה מידה להגיד 50 שנה." זיגמונד טפח על ירכו בהתרגשות. "50 שנה זה!" בוני נותרה ללא מילים. היא ידעה שהוא עושה את זה בכוונה. "חודש אחד. אחרי חודש אחד, לא יהיה לי שום קשר איתו," אמרה בוני בקרירות. "חודש אחד? זה קצר מדי, לא? דבר איתה, איבור," אמר זיגמונד בחרדה. איבור אמר בחוסר הבעה, "בסדר, חודש אחד זה." "הסכם!" "נהדר, זה הסכם אז." בוני ואיבור סוף סוף הסכימו על משהו. זיגמונד, מתוסכל, נאנח אנחה ארוכה. "מאחר שהחלטתם, אני אבחר תאריך לאירוסין שלכם." "בסדר." בוני בדקה את השעה וקמה. "מאוחר. אני צריכה ללכת." "למה שלא תשארי לארוחת ערב?" זיגמונד ניסה לשכנע אותה להישאר. "לא הייתי בבית ימים. ההורים שלי יהיו מודאגים." זיגמונד השתכנע אחרי ששמע אותה אומרת את זה. כשצפה בבוני עוזבת, אמר גד, "היא לא הייתה בבית ימים? היא לא סטודנטית? היא לא נראית חולה. למה שהיא תיקח כל כך הרבה ימים חופש? "היא בטח הבריזה משיעורים, הא? זיגמונד, מה חשבת לעצמך? איך יכולת לבחור בחורה כזאת להיות אשתו של איבור?" "אתה לא יודע עליה כלום, בסדר?" זיגמונד היה מתוסכל. גד החליט להניח לנושא הזה לעת עתה. "אה, כמעט שכחתי!" גד הסתכל לעבר איבור. "הצלחתי ליצור קשר עם הרועה!" "באמת?" איבור התרגש. אפילו עיניו אורו. גד צקצק בלשונו. "אתה מתעורר לחיים רק כשאנחנו מדברים על שחמט, נכון?" "עזוב את השטויות! מתי יצרת קשר עם הרועה? הוא הסכים לשחק איתי משחק?" זה כל מה שאיבור דאג לו. "הצלחתי ליצור קשר רק עם החבר שלו. הוא אמר שהרועה עסוק לאחרונה, אז הוא יגיד לו כשהוא יהיה פנוי." "נהדר, אני אחכה אז." איבור קמץ את אגרופיו כדי לרסן את התרגשותו. *** הדייל מיהר לתוך הווילה של שפרד. "גברת! גברת בוני חזרה!" "מה? איך היא חזרה?" ורה ובעלה, גרשם שפרד, היו באמצע ארוחת הערב. הם החליפו מבט. באותו רגע, בוני נכנסה לבית בנעלי הספורט שלה. ורה הניחה את המזלג שלה וניגשה אליה במהירות. "לא לקחו אותך המשטרה? הצלחת... לברוח?" ורה הייתה מודאגת, וגרשם נתן לבתו מבט נוקב. "אני אולי לא אבא שלך, אבל אני מציע לך להיכנע. אם לא תעשי זאת, אצטרך להתקשר למשטרה לטובתך." בוני קימטה את מצחה ואמרה בשלווה, "לא הפרתי את החוק ולא ברחתי משום מקום, בסדר?" פניו של גרשם התקשחו. "את באמת לא תסגירי את עצמך?" בוני לא טרחה להסביר. גרשם הוציא את הטלפון שלו והתקשר לתחנת המשטרה. "שלום, אני רוצה להגיש תלונה במשטרה. "הבת שלי נעצרה לפני יומיים, אבל היא ברחה וחזרה הביתה. אמרתי לה להסגיר את עצמה, אבל היא סירבה. בבקשה תבואו לעצור אותה עכשיו!"