טרן זה היה יום שני בבוקר טיפוסי, כשהמזכירה שלי סוקרת את היומן השבועי שלי. כרגיל, הוא היה עמוס בפגישות עם לקוחות פוטנציאליים ומנהלי הפרסום האחראים על הלקוחות השונים. תמיד היו לי הרבה כדורים באוויר, אבל לא הייתי רוצה את זה אחרת. אהבתי להיות עסוק. עסוק פירושו ביטחון תעסוקתי לעצמי ולמאה האנשים שהעסקתי. "יש לך פגישה עם הדוגמנית של חברת בגדי הספורט בהמשך היום," אמרה לנה. "אתה צריך את התיק שלה?" נענעתי בראשי. "לא." הטלפון צלצל, והיא ענתה לו מהשולחן שלי, מה שהרגיש קצת מוזר, אבל היא הייתה סוטרת לי על היד אם הייתי מנסה לענות לטלפון שלי בעצמי. "רק רגע בבקשה," היא אמרה, לוחצת על כפתור ומחזירה את הטלפון למקומו. "מי זה?" שאלתי, צופה בה אוספת את חפציה. "עורך הדין של אבא שלך. הוא אומר שזה חשוב." נאנחתי. זה לא יכול להיות טוב. "תודה, לנה." היא עצרה בדלת וחייכה. "תגיד לי אם אתה צריך משהו," היא אמרה לפני שיצאה וסגרה את הדלת אחריה. "צהריים טובים, בוב," אמרתי, מרים את הטלפון. "טרן, אנחנו צריכים לדבר." נאנחתי אנחה ארוכה. כבר ידעתי על מה הוא רוצה לדבר. זה היה עוד לחץ להתחתן. "אני יודע על הסעיף, בוב. אני עדיין מנסה להבין איך אני רוצה להמשיך. אתה יודע מה אני חושב על זה." הוא השתעל קלות. "עברתי על הצוואה, שכפי שאתה יודע, הייתה מפורטת מאוד. לאבא שלך היו כמה הוראות מאוד ספציפיות." צחקקתי, חושב על אבא שלי והדבקות הקפדנית שלו בכללים. "אני יודע שהוא עשה, ואני מבין אותן." "למעשה, אתה לא. לא ידעתי עד לאחרונה." "לדעת מה?" שאלתי, כמעט פוחד לשמוע מה הוא יגיד. בוב לא היה טיפוס שמתפתל. העובדה שהוא היסס הכניסה אותי למתח. נשענתי קדימה, מניח את המרפקים על שולחן המהגוני שלי כשהטלפון צמוד לאוזני. "זה משהו שהייתי רוצה לדון בו באופן אישי," הוא אמר. ואז ידעתי בוודאות שזה רציני. "מתי?" שאלתי, מצפה שהוא יבקש ממני לקפוץ לבקר מתישהו במהלך השבוע. "מה דעתך עכשיו?" הבטן שלי התהפכה מוזר כשהבנתי שהוא רציני ביותר. "אני אפנה את היומן שלי ואגיע לשם בקרוב." "תודה," הוא אמר וניתק את הטלפון. לקחתי שנייה לאסוף את מחשבותיי לפני שצלצלתי ללנה. "אני צריך שתפני לי את היומן להיום בבקשה." "סליחה?" "תפני לי את היומן." "אתה תחזור בכלל?" "לא. תתזמני מחדש את מה שאת יכולה להמשך השבוע. אני אהיה כאן מחר." "בסדר," היא אמרה, ונשמעה מהוססת. תפסתי את מה שהייתי צריך ויצאתי מהמשרד. לא היה לי מושג מה קורה, אבל את תחושת האבדון שהרגשתי אי אפשר היה להתעלם ממנה. הרגשתי שינוי באופק. לא היה לי מושג אם זה דבר טוב או רע. לקחתי מונית למשרד של בוב וצעדתי דרך הבניין, משתמש בכל סנטימטר מתוך מטר תשעים שלי כדי להגיע למזכירה שלו מהר יותר. ביקשו ממני לחכות רגע לפני שהוכנסתי. בוב ישב ליד שולחנו, ראשו הקירח משקף את האור מלמעלה כשהוא קורא פיסת נייר. הוא הרים את מבטו כשנכנסתי, דחף את משקפיו עם מסגרת התיל על אפו, וקם ללחוץ את ידי. לאיש הנמוך בהרבה עדיין היה אחיזה חזקה. "מה קורה?" שאלתי, יושב מולו בלי שהוזמנתי. הוא היה החבר הכי ותיק של אבא שלי, והכרתי אותו מאז שהייתי צעיר. לא הרגשתי צורך לשמור על דברים רשמיים מדי. "טרן, קראתי שוב את הצוואה של אבא שלך, מוודא שהכל בוצע כפי שהוא ביקש כשראיתי הערה על סעיף נוסף. עכשיו, אני רוצה שתדע שזה מעשה ידיו, לא שלי, אבל אני מחויב מבחינה חוקית ומוסרית לקיים את דרישותיו בכל הנוגע לעיזבון שלו." ואז ידעתי בוודאות שהוא עומד לספר לי משהו שיהיה קשה לעיכול. "תגיד את זה, בוב." "כפי שאתה יודע, אבא שלך קבע שאתה חייב להיות נשוי או מאורס עד יום ההולדת שלך כדי לרשת את העיזבון שהוא השאיר לך." הנהנתי בראשי. "חדשות ישנות." בוב השתעל קלות. "זה לא רק הירושה שאתה עומד להפסיד. הוא החזיק ברוב המניות בחברה שלך. אם לא תעמוד בדרישות שלו, הוא דרש שהחברה תפורק, כשהמניות יוחזרו לבעלי המניות." הפה שלי נפער. "זאת החברה שלי!" בוב הניע את ראשו. "אבא שלך היה שותף שקט. הוא השקיע את ההון ועדיין החזיק ברוב המניות בחברה. טעיתי לחשוב שהמניות שלו חוזרות אליך עם מותו. הן לא. אתה תאבד את החברה ואת הירושה שלך אם לא תתחתן בתוך ששת החודשים הקרובים או שתהיה קרוב להתחתן עד אז." "שטויות," טענתי. "אני בניתי את החברה הזאת. ההשקעה שלו אפילו לא הייתה חלק קטן ממה שהחברה שווה עכשיו." "מה שישמח מאוד כמה בעלי מניות כשהם יקבלו צ'ק שמן. ההשקעה שלהם תוכיח את עצמה כמשתלמת." נענעתי בראשי. "הוא לא יכול לעשות את זה. זאת החברה שלי." בוב החליק פיסת נייר על פני שולחנו. "אני מצטער. מבחינה חוקית הוא יכול, והוא עשה." לקחתי את הנייר וקראתי את האותיות הקטנות שנוספו לצוואה. האיש מתעקש שאני אתחתן. איך הוא יכול לרצות שאני אהיה אומלל כל חיי? לא האמנתי.