נקודת המבט של אריאנה~ הנה הוא שוב, בצללים, מציץ ומסתתר כתמיד. הוא לא השתנה כלל. המראה שלו הרגיז אותי, לא יכולתי להתעכב, עברתי לידו אחרי "מזל טוב" נחמד ומרגש. אני אולי לובשת רק את התחתונים שלי, אבל אני אדאג שאעבור לידו בצניעות. "לא התנצלת על כך ששפכת עליי את הקפה המגעיל הזה." התעלמתי ממנו. הוא תפס את זרועי ומשך אותי אליו, "אל תתרחקי ממני כשאני מדברת, במבינו," הוא אמר, כשהוא אוחז בפניי בידיו הגדולות והגסות והרצחניות. דחפתי אותו והוא תפס אותי שוב. "אידיוט, תן לי ללכת," גנחתי בניסיון לשחרר את זרועי מאחיזתו החזקה. "למה? למה שאני אתן לך ללכת? גדלת עם השנים," הוא אמר, מסתכל על חזי ומלקק את שפתיו. השתמשתי בכל כוחי כדי להתחמק ממנו כשמשכתי את עצמי ונמלטתי. אידיוט מטורף, גם הוא הריח כמו אלכוהול. למרבה המזל, רחוק ממנו, נכנסתי לחדר פנוי כדי להחליף לחלוק האדום. יישרתי את הבד האדום כדי להסתיר ראיות מהקטטה עם אחיותיי החורגות קודם לכן. ראשי המשפחה השנייה הגיעו במהרה. משפחת לה נרה הוותיקה הייתה נוכחת, מנהיגם דון אנטוניו ארג'נטו ואשתו ליאנה, עם ילדיהם בנם סילביו ארג'נטו ואחותו סופיה, כמו גם 3 נשים נוספות שזהותן לא ידעתי, הגיעו הרבה יותר מאוחר אבל בנפרד. שומרי ראש עמדו גם הם בקרבת מקום. משפחה נוספת, אכזרית בדיוק כמו שלי ושל מטאו. סילביו הביט לכיווני, הוא לא חייך, אבל עיניו נעוצות בחזי, שדיי מלאים כמו שזיף, הוא חיטט בגופי בעיניו בדרכים מאוד לא נוחות ומיד רציתי שהאדמה תיפתח ותבלע אותי. אבי דיבר ראשון והרים את כוס היין שלו. "ברוך הבא לוילה רינלדי, היום הוא יום שליו כי לראשונה, במשך יותר מ-10 שנים, שלוש המשפחות בשלום", אמר, כשהוא מחזיק את כוסו בגובה חזהו, כוסו נחה על גופו החסון. האחרים הרימו את כוסם, אחת משלוש הנשים שנכנסו, אחת הייתה אמריקאית, אאוטסיידרת, וכולם נתנו לה מבטים דוחים מדי פעם. "מטאו 'הצל' דונאטלי", אמר אבי כשהוא טפח לו על כתפו ולחץ חזק, מה שגרם למאטאו להתיישב על מושבו. "כמו בן בשבילי, אני זוכר כשבאת אליי אחרי התאונה של אביך, עצוב ובודד, חסר חיים, אבל עכשיו תראה אותך! אתה עכשיו דון בזכות עצמך!" הוא צחק ברכות וכולם הלכו בעקבות האשליה שלו, כולם ידעו שזו רק תחבולה כדי לשמור על מעמדו כסנדק ולהשאיר את מטאו קשור ברצועה. ראיתי את לונה מסמנת את תשומת ליבי כשהיא מסתובבת לאט בשמלתי הכחולה, כעסתי מיד, היא נראתה כאילו נזרקה לתוך השמלה שלי, אחותה אפילו לא הסכימה להישאר איתה רוב המסיבה, כדי להימנע מצילום איתה. אני שונאת את היום, אני שונאת את המסיבה הזאת, אני לא רוצה להיות כאן. צפיתי לזמן קצר במשפחת ארג'נטו ובחבריי מתאספים סביב מטאו כדי לברך אותו. זה יהיה חוסר כבוד אם אעמוד שם ולא אברך אותו מול אבי. אז התאספתי והלכתי אליו, עצרתי כמה סנטימטרים לפניו, אבל גם במרחק מספיק מאחיזתו, "מזל טוב דון מטאו," אמרתי ללא התרגשות. נקודת המבט של מטאו~ צפיתי בהבעת פניה, היא זייפה חיוך, אבל היא נראתה עוצרת נשימה בשמלה האדומה הזו. היה לי דחף ראשוני לטרוף אותה ממש כאן, אבל היא אחותי המאמצת. זה לא נכון, למרות שהייתי שיכורה בחוסר אחריות עשיתי כמיטב יכולתי לוודא שזה לא יבחין. האישה האמריקאית שלי, בקי, הייתה על זרועי. היא הסתכלה עליי וחייכה אליי חיוך חם, זו הייתה הפעם הראשונה שהיא פגשה את המשפחה שלי. "בייבי דול, תודה, זה כל מה שאת הולכת להגיד, בובה? יש לנו עסק לא גמור, אחותי", אמרתי, הסתכלתי עליה, עיניי המשיכו לחלוף על גופה, ותהיתי אם בקי מעמידה פנים שהיא לא שמה לב. הרמתי את ראשי, הסתכלתי על חזה המלא וליקקתי שוב את שפתיי. היא נתנה לי מבט עצבני, פניה היפות זעופות, הדבר היחיד שהשתנה בה היה יופיה. מי לעזאזל האישה הזוהרת הזאת שעומדת מולי? זו לא יכולה להיות אריאנה... אחותי המעצבנת? הרגשתי שנאה עמוקה כלפיה, לא אחרי השקרים שהיא הפיצה עליי בבית הספר. לרוע המזל, מה שהוביל לניסיון ההתאבדות של חברתה קיארה, מעולם לא חייתי את זה. עכשיו משפחתה העמיסה עליי את הטיפול בה לנצח, הכל בגלל אריאנה. "סליחה, דון מטאו, אני יוצאת עכשיו," היא ענתה בעדינות, הרמתי את הספל לפי והבטתי בה בעיניי הירוקות והשטניות, וצפיתי בה בורחת בחיפזון מנוכחותי. צפיתי בה הולכת, כל צעד שהיא צעדה הדגיש את קימוריה בדרכים שמעולם לא שמתי לב אליהן קודם לכן. ראשי הסתחרר, אבל הדחף הקדמוני הזה להיות איתה ניצח. היא הסתובבה לפני שהבחינה שאמה החורגת יורה בעיניים חדות מהצד השני של החדר, שם ישבה ודיברה עם ליאנה ארג'נטו, וידעתי שזה הסימן שלה לעזוב. ראיתי אותה לוקחת את בקבוק השמפניה מאחד השולחנות ועולה למעלה לחדרה. לא יכולתי לשחרר אותה, היא קראה לי, בדיוק כמו שעשתה כשהיינו בני נוער והיינו מתגנבות. ההזמנה השקטה והמרושעת לשחק בחדרה. האם זה אחד מהם או שזה האלכוהול? הייתי חייב לדעת שאני חייב לגלות, הראש שלי הסתחרר משליטה. העיניים שלי הרגישו כאילו הן עומדות להיעצם, אבל הייתי במשימה לגלות בדיוק למה היא כל הזמן מקניטה אותי עם עיניה השנואות, כאיילה. "מותק? את בסדר? את נראית כאילו את צריכה מושב, אהובתי," התחילה בקי, והניחה עליי יד. "אני בסדר, אני מניחה ששתיתי יותר מדי," עניתי, מנשקת את שפתיה בעדינות. "אני מיד חוזרת, תישארי כאן, אני צריכה לשפוך קצת מים על הפנים, ואז אהיה בסדר," ציינתי. קמתי ואיבדתי קצת את שיווי המשקל, אבל שיניתי את הליכתי, ועמדתי זקוף. "את רוצה שאבוא איתך?" היא שאלה. "לא," קטעתי אותה כמעט מיד. "תישארי כאן." ראיתי את פניה הופכות לדאגה, אבל היא צייתה לי ולא העזה לאתגר אותי, לא בלילה משמעותי כזה. אספתי את עצמי שיכורה והתחלתי ללכת לכיוון המדרגות. התחלתי להתנתק, אבל הייתי צריכה לשמור על קור רוח עד שהייתי רחוקה מאוד מעיניים סקרניות. הייתי חייבת להכיר את אריאנה. את שיבוט? מתי הגעת להיראות כל כך טוב, למה לא היה לי זמן לשים לב? כל הזמן הזה היא הייתה במלטה, מסתתרת ממני. עד מהרה הגעתי לדלת שלה, כששמעתי פטפוטים. שמעתי אותה צוחקת בצד השני. "הלוואי והייתי חוזרת למלטה, פי", היא אמרה, לפני ששמעה חבטה חזקה על המיטה. חושיי התחזקו, לחצתי את אוזני על הדלת ויכולתי לשמוע את הקול החלש עונה לה בטלפון. "אני יודעת, ילדה, זה רק להערב, בסדר, אחרי זה סוף סוף נקבל את השקט שלנו, הדירה נמצאת במרחק צעד אחד", אמרה חברתה ברוגע. "ספרי לי מה קרה כשראית אותו", היא שאלה תוך כדי צחקוק. אההה מעניין... זה עליי. כמה זמן היא חושבת עליי? "עדיין פי, נוכלת, את יודעת כמה אני שונאת אותו," היא ענתה לה, שמעתי אותה בועטת במשהו. נוכלת? אני? דון מטאו דונאטלי, יורש העצר של המאפיה החזקה והמפחידה של פמיליה דונאטלי! לא מקובל. שמעתי אותה פותחת את הרוכסן של שמלתה, הצליל שלה הטריף אותי מיד. פרצתי את הדלת, הדלת כמעט עפה מציריה, נכנסתי וסגרתי אותה מאחורי. עמדתי ליד הדלת וצפיתי בה רצה לכסות את עצמה ממבטי התאוותני. "תני לי לחזור אלייך פי," היא אמרה, קטעה את השיחה כשניסתה לסגור את הרוכסן של השמלה שהמשכתי לעיין בה. "מה את עושה בחדר שלי, בבקשה לכי, שלך בחדר הסמוך, אם אני זוכרת נכון," היא אמרה בחוצפה כשהיא סימנה לעבר הדלת. "בבקשה לכי." הסתכלתי עליה לזמן קצר, עיניי נעוצות בגופה, יכולתי להרגיש שזה הולך להיגמר רע. "מטאו... בבקשה תני..." בזמן שדיברה ניגשתי אליה, היא הביטה סביב בבהלה, חטפה את כוס היין שלה מהשידה וזרקה אותה עליי, התכופפתי מיד אבל יכולתי לראות שהרגזתי אותה. "קראת לי נוכלת" הגעתי אליה במהרה, תפסתי את צווארה ודחפתי אותה בעדינות אל חלון הזכוכית. "כל כך פה", אמרתי כמעט בקול חלוש, נשימתי הסריחה מאלכוהול ולא היה לי אכפת. לחצתי את שפתיי לשלה ונישקתי אותה בעוצמה כה רבה שהיא נאלצה לדחוף אותי בכל כוחה. הייתי רעב אליה, כמו חיה פראית שעומדת לטרוף. "מטאו, צאי מהחדר שלי", היא צעקה אבל המוזיקה הייתה רועשת מדי והייתי שיכור מדי מכדי להבין היגיון. היא רצה לכיוון הדלת אבל תפסתי אותה בדיוק בזמן ולחצתי את פניה שוב אל חלון הזכוכית. "לאן את בורחת לבמבינו?" לחצתי את עצמי אליה ויכולתי להרגיש את קשיות איבר מינו כנגד ישבנה. "הסתכלתי עלייך כל הלילה, רק עלייך, אני אוהבת את השמלה האדומה הזאת עלייך, אני רוצה לקרוע אותה ממך ולזיין אותך עד שתתחנני שאפסיק," לחשתי באוזנה. השיער מאחורי ראשה סמר כשהם הרגישו את נשימתי הצרודה. ידעתי שהיא רוצה שאעשה זאת, העמדת פנים היא הטקטיקה הטובה ביותר שלה. "תפסיקי עם זה, מטאו! את שיכורה, רד ממני יא מניאק." היא ניסתה לשחרר את זרועי מאחוריה אבל היא הייתה צמודה היטב לחלון. יכולנו לראות מהחלון את אחותה סרינה עם מישהו בחוץ, אבל לא יכולתי להסתכל מקרוב. הייתי מוסחת מדי מהאלה הזאת שלפניי. "בואי נשחק משחק קטן כמו שנהגנו," אמרתי, פותחת את הרוכסן של שאר השמלה ביד אחת ומהדקת אותה עם השנייה. "אני לא רוצה לשחק את המשחקים הטיפשיים שלך, עזבי אותי, מטאו," היא קראה שוב תוך כדי שהיא מנערת את עצמה. "אין צורך לרוץ, תינוקת," אמרתי כשידי משכה את שמלתה לחופשי והיא נפלה על רגליי. עם הברך שלי, פרשתי את רגליה יותר זו מזו. זרועותיה עדיין היו מוצמדות מאחוריה. לחצתי את עצמי עוד יותר לתוך גופה כשנגעת בידי הפנויה בשדיה לפני ששחררתי אותם מהקאפ שלה. "מטאו," היא לחשה כשליטפתי את פטמותיה. "בבקשה תפסיקי עם זה." "לא, בובה מתוקה שלי, אני רוצה לזיין אותך עד שתתחנני שאפסיק," אמרתי, העברתי את אצבעי סביב חוטיניה לפני שהתקדמתי לעבר הכוס הלח שלה ללא בושה. נגעתי בלחות הרטובה ושיחקתי עם הכוס שלה לזמן מה, היא פלטה אנחה קטנה ויכולתי לראות שהיא מתחרטת על כך כשעיניה החלו להתמלא דמעות. הבאתי את אצבעותיי לפנים שלי וליקקתי אותן. "תראי כמה את רטובה בשבילי, חשבת עליי, נכון?"