מנקודת מבטו של מָתֵאוּ ~ צפיתי בו, מוכן שהוא ימעד, כשצעדיו של סילביו השתנו. הוא כבר משך את אריאנה מאחוריו כאילו אני עומד לפגוע בה, מה שעיצבן אותי. מעולם לא חשבתי לפגוע בה, אבל עינויים היו משהו שהיא ראויה לו. היא הייתה כמו בובת חרסינה, שאם מטפלים בה בצורה לא נכונה, מוצאים אותה שבורה על הרצפה הקרה. "אתה יוצא משליטה, מָתֵאוּ! אני מבין את הצער שלך, אבל..." "הצער שלי?" מָתֵאוּ קטע אותו, והחזיר את האקדח