רייקר: צפיתי באיילה נאלצת לצאת מהלהקה לפני שאחיצה גרמה לי להזעיף פנים. המחשבה שהיא לא שלי לא הייתה משהו ששקלתי, ובכן, אף פעם לא באמת שקלתי להיות איתה מלכתחילה; עם זאת, המחשבה עליה הייתה מפתה. הגמא שהיה בלתי נגוע, חזק ודומיננטי. זה היה משהו שמצאתי את עצמי נמשך אליו. "רייקר, אני מדברת אליך," אמרה ביאנקה, מחלצת אותי מההלם. הסתובבתי להסתכל עליה ולא יכולתי שלא להזעיף פנים בבלבול. היא נאנחה וניערה את ראשה. "אמרתי לך, בוא נחזור פנימה. אתה יודע, שתינו צריכות להתכונן לרדת ללהקה כזוג רשמי." היא כרכה את זרועותיה סביב צווארי, משכה אותי אליה, ולא יכולתי שלא למצוא את עצמי מפקפק בהחלטה שקיבלתי. משהו נראה לא בסדר, וכשהבחינה כמה רחוקה התחלתי, ביאנקה קימטה את מצחה בבלבול. "אמרתי משהו לא נכון?" היא שאלה, מביטה למטה אל רגליה. לא הגבתי לכמה שניות לפני שכפתי חיוך על פניי שלא חשבתי שאצטרך לעשות. נישקתי את שפתיה לפני שלקחתי צעד אחורה. "אני חייבת ללכת ולעשות משהו," אמרתי, והיא קימטה את מצחה. "מה קורה?" היא שאלה, וניערתי את ראשי. קרצתי לה, לא רציתי שהיא תחשוד במשהו לפני שאקח צעד אחורה. "בואי נקרא לזה הפתעה, כן? נתראה עוד מעט, פשוט תהיי מוכנה ללילה," אמרתי, וחיוכה התרחב. ידעתי שזה לא יקרה אם היא תגלה מה אני מתכננת לעשות, אבל זה לא היה משהו שאכפת לי ממנו. פשוט ידעתי שאני חייבת למצוא אותה לפני שאפספס את ההזדמנות שלי, ובהתחשב בעובדה שביאנקה עיכבה אותי, לא ידעתי את הנתיב שהיא הלכה בו. יצאתי מהלהקה וצעדתי צעד קדימה כשניסיתי לתפוס את הריח שלה. בין אם נדחה ובין אם לא, הקשר שהיה בינינו היה חזק יותר מזה שהיה לי עם כל אחד אחר, וזה משהו שידעתי. ולמרבה המזל, הריח שלה, שנחרט עמוק בזיכרוני, הוביל אותי אליה. דבר אחד שלא התכוונתי להודות בו בקול רם; הריח שלה היה כזה שהביא לי שלווה, ולא משנה כמה הייתי מוכן להכחיש זאת, ידעתי שאני לא יכול. צפיתי בה הולכת, ראשה שמוט נמוך, דמעות זולגות על פניה, ולא יכולתי שלא להרגיש את החזה שלי כואב. ידעתי שזה הולך להיות סיכון, אבל גם ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא. לאישה לא היה לאן ללכת, והבטחתה תהיה משהו שהיא צריכה להיות אסירת תודה עליו. בלשון המעטה, רוב האחרים במקומה ימצאו את עצמם ברחוב בלי לאן ללכת, ובהתחשב בכך שגורשה, ידעתי שיעברו כמה ימים עד שתוכל לבוא ולקחת את בגדיה. הכסף שתחסך, לא משנה הסכום, ייכנס לטובת הלהקה. זה יפצה על מה שתבזבז בתוך הלהקה, בין אם זה אוכל ומים או אפילו החשבונות ששולמו מדי חודש כדי לקיים את הלהקה. לכן, לפנק אותה כשלא היה לה כלום יהיה ברכה עבורה, ומיותר לציין, מילוט עבורי. "איילה," אמרתי, עומדת מאחוריה. הייתי בטוחה שהיינו רחוקים מספיק מהלהקה לפני שנתקרב אליה, ומספר בני האדם שהיו סביבנו היה גדול בהרבה מהזאבים שהיו קרובים בכל מקרה. "מה את רוצה?" היא שאלה, ולקחתי נשימה עמוקה כשהיא הסתובבה אליי. ליבה דהר בחזה ויכולתי לראות את ידה רועדת כשהיא הסתכלה עליי, מנסה לקרוא על מה אני מדברת. "יש לי הצעה בשבילך," אמרתי, מסתכלת לה בעיניים. "ואני חושבת שאולי תאהבי אותה." "ולמה אני חייבת את האלפא שדחתה אותי? כי אני בספק אם נפרדת מביאנקה..." "אני רוצה שתהיי המאהבת שלי." אמרתי, ועצרתי אותה. לא הייתי במצב רוח להתמודד עם הגישה שלה, והרעיון שהיא תתווכח איתי עכשיו לא היה משהו שרציתי לחשוב עליו. "סליחה?" היא שאלה, מקמטת את מצחה בבלבול. חייכתי בתגובה ושילבתי את זרועותיי על חזי כשבחנתי את הבעת פניה. "הייתי צריכה לדחות אותך, איילה, וזה לא משהו שאני יכולה לשנות." אמרתי, ובחרתי לשקר לגבי המציאות. זו הייתה אשמה מסוימת שגרמה לי לפקפק בדחייה שלי וזה לא היה משהו שאיילה התכוונה לקבל או להבין. "אבל מה שאני יכולה לעשות כדי לפצות הוא לתת לך כל מה שאת רוצה. בית, שלווה מסוימת, וכל מה שאת יכולה אי פעם לבקש. בין אם זה בגדים או כסף, את יכולה לקבל את זה." "ומה את מקבלת בתמורה?" היא שאלה, וחייכתי, מתקרבת אליה צעד אחד. כרכתי את זרועה סביב מותניה, משכתי אותה אל חזי והיא קפאה, מנסה לעכל את מה שקורה. היא נשמה עמוק ואני נשענתי קדימה, ליטפתי את שפתיי כנגד שלה, מנצלת את מצבה החלש. "אני בספק אם היית עושה את כל זה בלי לקבל משהו בחזרה." "אני מבינה אותך ואני מוצאת את השלווה שלי." אמרתי, מורידת את ידי מתחת לחולצה שלה כשבחרתי לשחק עם מילים, בוחרת לעטוף אותה סביב אצבעי. העברתי את אצבעי על מותניה והיא נשמה נשימה עמוקה. לחייה האדימו ויכולתי להרגיש צמרמורת עולה על עורה תחת מגעי, גורמת לי לחייך חיוך רחב. "אז, מה את אומרת, מלישקה, יש לנו עסקה?"