פרק ראשון
"מותק, קיבלנו מכתב," אמרה אמא, אוחזת במעטפה אדומה באגרופה כאילו חייה תלויים בה.
הנחתי את קערת שיבולת השועל שלי.
"ממי?"
"מבית ספר, הם מבקשים את נוכחותך."
"איזה מין בית ספר עושה את זה? אני לא זוכרת שכתבתי לבתי ספר, ועוד הבקשות לאוניברסיטה הן בעוד חודשים."
"כן... אני יודעת."
"משהו מסריח אמא. תזרקי את זה."
"אני לא יכולה." קולה נסדק. "זה המכתב הרביעי שלהם. אנחנו צריכות... לשקול."
"אוי ואבוי, מי הם?"
"אקדמיית מקגרגור... זה בית ספר למשתנים."
העיניים שלי עברו ממפת השולחן האדומה לחלון המטבח, שנתן לי תצפית מושלמת על עץ האלון בחצר האחורית שלי. בית ספר למשתנים? איבדתי את כל התחושה באצבעותיי והלחיים שלי התחממו. הם לא צריכים לרדוף אחריי.
"מותק, אני חושבת שאת צריכה..." אמא שלי, עניה, השתהתה.
מה היא חשבה? לא יכולתי ללכת לשם.
"אמא, אני לא יכולה להשתנות." הייתי בת שמונה עשרה ועדיין לא קיבלתי את הזאב שלי. הייתי די בטוחה עד אז שהיא לא תופיע.
"את פשוט עדיין לא עשית את זה." אמרה אמא, עדיין אוחזת במכתב.
"אני לא זאבה. נמאס לי מהמחשבות החולמניות." תפסתי את הקערה שלי ונדדתי לכיור ופתחתי את המים. "אני לא כמו כולם." יכולתי לראות את החצר האחורית לחלוטין ואל החצר הגדולה יותר של השכן שלי.
גרתי באיסטווד, קהילה של משתנים. אמא לא הייתה משתנה ומאז שאבא נעלם, לגור בקהילה של זאבים גרם לה להיות עצבנית.
"בית הספר מבקש שתהיי שם עד מחר גאבי. הם מבקשים אותך במשך שבועות. חשבתי שהם ילכו אם לא אענה."
"אבל אין לי זאב, מה הם הולכים לעשות? לא ידעתי שהם פשוט מחלקים אותם."
אמא נאנחה, "הם הולכים לערב את מועצת האלפא. כל המשתנים צריכים ללכת לאקדמיה."
"זה בגלל שהיום הולדת שלי היה לפני חודש?"
"ממה שאני יודעת, רוב המשתנים הופכים לפני גיל שמונה עשרה. הם בטח חושבים שכבר הפכת."
התיישבתי בחזרה על השולחן. ידעתי על אקדמיית המשתנים המסתורית. לא יכולתי לספור כמה אנשים הכרתי שעזבו את העיר כדי ללמוד באקדמיה. בכנות חשבתי שרק בודדים נבחרים זוכים ללכת. כשהייתי בת חמש עשרה, החבר הכי טוב שלי, אלכס, עזב את העיר כדי ללמוד. טוב... הוא לא סתם זאב רגיל. הוא הבן של האלפא. לא ראיתי אותו מאז ולא שמעתי עליו כלום.
ברור שהייתי יודעת אם הוא מת. זה יהיה יום שחור בלהקה. האם אזכה לראות אותו שוב?
"אני חייבת לעזוב כל כך מהר?" שאלתי.
אמא התיישבה על הכיסא הריק מימיני. לא רציתי לעזוב אותה כאן לבד. לא שזו להקה מסוכנת. האלפא היה פעם חבר של אבא שלי אז אני רוצה לחשוב שאנחנו מוגנים. אני לא רוצה שהיא תהיה בודדה. אבא שלי לא חוזר והיא פוחדת מדי להוציא את עצמה שוב.
"כן מותק, יש אוטובוס שייקח אותך ישר לבית הספר."
"כמה זמן אהיה שם?"
היא דחפה קווצת שיער מאחורי האוזן שלי, "את אפילו לא הגעת לשם עדיין ואת חושבת על לעזוב."
"להיות הילדה החדשה זה קשה אמא. שלא לדבר על היחידה בלי זאב."
"הם יעזרו לך." היא התעקשה.
נשכתי את שפתי. הילדים כאן היו גרועים מספיק. כולם ציפו שאשתנה אבל לא עשיתי את זה. אני תמיד תוהה אם יש משהו לא בסדר איתי. אני אפילו לא יכולה להרגיש את הקשר שזאבים אחרים מדברים עליו עם הזאבים שלהם. שלי פשוט שקטה או חלולה. מתה.
"את תכירי הרבה חברים. אני חושבת שאת בחורה די מגניבה."
צחקקתי, "תודה, אמא. את חושבת שאראה את אלכס שוב?"
הרגשתי שהלחיים שלי מסמיקות קצת. יכולתי לדמיין שהוא לגמרי שונה מבחוץ, קיוויתי שהוא יהיה בדיוק אותו הדבר מבפנים.
פניה של אמא האירו, "כן, אלכס. הוא היה ילד כל כך מתוק. את רואה שכבר יש לך חבר."
היא קמה ונדדה לסלון. היא לא הולכת לבכות, נכון? היא נאבקה עם המגירה על השולחן שנשאה מנורה ענקית ומכוערת שאמא שלי נתנה לה. היא פתחה אותה וחיטטה בפנים עד שהוציאה שרשרת.
"מה זה?" שאלתי.
היא הושיטה את השרשרת הכסופה המבריקה. "זה היה של אבא שלך, אני חושבת שאת צריכה לקחת את זה. אני חושבת שהוא השאיר את זה בשבילך. הוא אף פעם לא הוריד את הדבר הזה."
היה לה תליון של חץ וגרזן מצטלבים יחד. נתתי למתכת הקרה ליפול בכף ידי. זכרתי את זה תלוי על החזה שלו כשהייתי ילדה.
"את צריכה להתכונן גאבי," אמרה אמא בעדינות.
"אני פשוט... זה כל כך מהר. אני לא רוצה לעזוב אותך..."
"אוי... גאבי." היא עטפה אותי בזרועותיה ולחצתי. "אני אהיה בסדר."
***
היה לי מזוודה אחת מלפניי ותיק גב. האוטובוס שלוקח אותי לביתי החדש לשארית חיי היה ריק והנהג הסתכל עליי כאילו בעטתי בכלב שלו.
"הכל יהיה בסדר גאבי." אמא חייכה, אבל זה לא ממש הגיע לעיניה.
הנהנתי. לא האמנתי שאני מגיעה הביתה. רק עכשיו פגעה בי העובדה שלא אתעורר יותר בבית שלי. לא לזמן מה. קיוויתי שהם טועים. הם יגלו שאין לי זאב וישלחו אותי הביתה. עדיין יציקו לי, אבל לפחות אהיה במקום מוכר.
אמא עטפה אותי בזרועותיה, "הכל יהיה בסדר. את חייבת ללכת עכשיו, מותק."
"אני יודעת. אנסה להתקשר כל יום."
"זה יהיה נהדר."
נסיעת האוטובוס הרגישה כמו חמש שעות. נרדמתי עם אוזניות על האוזניים והקשבתי למוזיקה. הנדנוד של האוטובוס העיר אותי. האורות נדלקו והייתי צריכה למצמץ כדי להסתגל לאור.
"תחנה אחרונה גברת צעירה." הנהג האוטובוס קרקר.
השלכתי את התיק שלי על הכתף שלי והתנדנדתי החוצה מהאוטובוס. טוב, הנה הבית. טירה מימי הביניים שנראית כאילו היא נשלטת על ידי שדים. יותר טוב אנשים שהופכים לחייות זעם. האורות מהאוטובוס האירו את הכניסה.
אישה בשמלה ארוכה וכובע דלי עמדה מול הדלת. הנחתי את ידי על החזה שלי. חשבתי שהיא רוח רפאים.
"ברוכה הבאה מיס צ'יימברס."
"תודה?"
מה היא הייתה המטפלת? היא הסתובבה וסימנה לי לבוא.
"הלימודים מתחילים רשמית מחר. תלמידים חדשים ישנים באולם הלן ללילה עד שיוכלו להכניס אותם למעונות המתאימים שלהם. לרוע המזל, את התלמידה החדשה היחידה."
"למה?"
"טוב... חלק מגיעים ביום הראשון. בשנים מסוימות אין לנו תלמידים חדשים בכלל."
השתהיתי, זה לא הרגיש נכון.
"אני מצטערת גברת..."
"המנהלת אתנה." היא יישרה את גבה.
"המנהלת... אני לא חושבת שאני צריכה להיות כאן. מעולם לא השתנתי לפני כן. אני לא יודעת למה אני כאן." אמרתי כמעט בלחישה.
"רק בגלל שלא השתנית לא אומר שאת לא זאבה ששייכת לכאן." היא המשיכה בציפייה שאעקוב אחריה.
הקול היחיד האחר היה הנעליים שלנו מקישות על רצפת השיש.
"מה קורה אם אני לא יכולה להשתנות?"
"נעבור את הקו הזה כנגיע לשם, מיס צ'יימברס. יש לך יום גדול לפנייך מחר."
